יציאת מצרים בסלולרי

סבתא הציעה, ואני התחלתי להתלבט. יומיים בלי פלאפון. ההתלבטות לא היתה קלה. מאוד לא קלה. על הרגע הראשון קפצה לה המחשבה המאיימת: ”ומה יהיה אם יצטרכו אותך דחוף?“

ולא רק המחשבה הזו עשתה את ההחלטה קשה. אני רוצה להיות בקשר, אני גם לא רוצה להקשות על אנשים שמחפשים אותי רק בגלל שגעון שלי. ובלי כל זה, יש בפלאפון דברים שלא הכי בא לי להיות יומיים בלעדיהם...

אם היה לי וואצאפ, היה לי עוד יותר קשה. הרצון הזה, להיות תמיד מעודכן בשטויות האחרונות שהעלה מישהו שאין לו מה לעשות כרגע, מקשה עוד יותר לצאת לחופש מהסלולרי. ברוך ה‘ שאין לי את זה, לטוב ולמוטב. אבל עדיין קשה לי להחליט לנוח יומיים מידידו הטוב של האדם. כאילו שאין לי כל שבוע יום ללא פלאפון.

”מה כבר יקרה?“, שאל אותי יואב, כששיתפתי אותו (בפלאפון) בכל הסיפור, ”נגיד את זה ככה: מתי בפעם האחרונה היו צריכים אותך דחוף?“. ”לא זוכר“, הודיתי, ואחרי מספר נסיונות חילוץ ממעמקי השכחה מצאתי שפעם נאבד לי הפלאפון כשהוא היה במצב שקט, וכשמצאתי אותו, היו לי 7 שיחות שלא נענו ו-8 הודעות. שיא גינס שלי. עד היום.

”זה היה משהו דחוף? מה זה היה?“ הוא שאל, ”וחוץ מזה, כמה זה כבר קורה?“ ”לא קורה הרבה, אבל יש את החשש“, עניתי. ”אז בגלל החשש הזה, אתה מאבד סתם את ההזדמנות להשתחרר“, הוא אמר.

הוא סיים את השיחה, ואני חשבתי שבאמת, מה כבר יכול להיות? מה כבר אאבד? וגם אם אאבד, עדיף לאבד משהו מאשר לאבד את החופש. חשבתי לסמס לו את זה, אבל הרפיתי. מותר לי גם לחשוב דברים לבד.

שוב ושוב מחשבות. גם אם עושים את זה, איך בדיוק? להשאיר את הפלאפון עם מישהו, שיגיד לי אם יש דברים חשובים? לתת למשפחה מספר שאפשר להשיג אותי? להסתכל בפלאפון פעם ביום? כל שעתיים?

כל מחשבה כזו הרחיקה את הרעיון מהמציאות. חשבתי לרדת מהרעיון. למה לי כל זה? הרבה יותר פשוט להיות נורמלי, כמו כולם. אבל איפשהו קרא לי קול קטן. ניסיתי להתעלם, אבל הוא המשיך ללחוש.

זה מדהים: כו-לה יומיים בלי פלאפון, וככה תסבוכות! יש לי תסביך! יש פה משהו שתופס אותי עמוק. אני לא מסוגל בלעדיו! אני אמצא אלף תירוצים, ואלביש את האמת הזאת באלף תחפושות, אבל מאחורי המסכות, היא תיישיר אליי מבט. השפלתי עיניים מולה. רציתי, אבל לא העזתי.

אתמול בלילה, כשהלכתי לישון, אלף המחשבות על הנושא שיגעו אותי. ממצרים יוצאים בחיפזון. אני הולך על זה, ומה שיהיה, יהיה טוב.

שיקבלו את זה שאי אפשר להשיג אותי כעת. מותר לי להיות לא זמין! גם אני מקבל את זה שלפעמים אני מתקשר לאנשים והם לא עונים לי. אני אפילו מעריך יותר אנשים כאלה. עסוקים. אז  גם אני עכשיו בעבודה...

הבוקר התחלתי. כדי לקחת מקדם ביטחון, הנחתי את הפלאפון בארון ונעלתי אותו. עשיתי את זה עוד לפני שהתלבשתי. אחר כך התארגנתי בזריזות ועליתי לתפילה.

במהלך הבוקר הרגשתי פעמיים רטט בכיס, וכשהושטתי את היד גיליתי שהכיס ריק. חייכתי. למרות שזה מפחיד לצאת ממצרים, יש איזו אנרגיה פנימית של גבורה כשאתה מחליט ללכת בכל זאת.

בהפסקת צהריים חשבתי אולי לחזור לחדר. שאלתי את עצמי מה יש לי לעשות בחדר, והבנתי למה אני רוצה לרדת. ויתרתי. הלכתי לדבר עם חבר כדי להסיח דעת. אם פרעה רודף אחרי מהארון הנעול, זה שלב בדרך לטביעה שלו בים.

עכשיו מסתיים היום הראשון למבצע. היום השני בטוח יהיה יותר קל. השאלה האמיתית היא מה יהיה אחרי היומיים.

                                                                        שב"צ שלום, שמריהו.

 

השארת תגובה