בין תדמית לאישיות

בשבוע שעבר ביקשת דוגמה לנסיונות לשמור על התדמית שלא תיפגע גם על ידי מעשה שלילי. יש לי משהו: שאלו פעם בחור אחד, הדוס של החבר‘ה, האם מותר לעשות מעשה כלשהו. הוא זכר שהוא ראה פעם משהו בעניין, ושלף את ה“מותר“. באותו רגע קרו שני דברים: השואל הלך לעשות את אותו מעשה, והמצפון של המשיב התחיל להזכיר לו את קיומו.

הוא לא היה בטוח שזה באמת מותר?

לא. אבל הוא – הצדיק של השכונה – יגיד: ”בעצם אני לא בטוח“?! זה ינפץ לו את תדמית הידען! הוא שתק. והלב שלו פִמפם. הוא סימס מהר לרב שלו, אבל לקח זמן להודעה לקפץ מהמכשיר שלו עד למכשיר של הרב, ועוד זמן לקח עד שההודעה הנגדית חזרה עם תשובה ביד...

בסוף החברים שלו עשו את המעשה, והוא קיבל ארבע אותיות: ”אסור“. סיפורה של תדמית שלא נפגעה...

אבל זה באמת נסיון קשה, להודות שהוא טעה.

נכון. אבל לא כל אתגר קשה מיועד מראש לכשלון. האתגרים האלה נועדו דווקא להקפיץ אותנו עוד יותר גבוה, לגזור לנו את הכבלים שקושרים אותנו למצבנו הנוכחי ולאפשר לנו להתקדם – אם רק נדמיין את עצמנו נמצאים שם למעלה, ולא נפחד לקפוץ למקום החדש והמתקדם יותר שלנו.

זה עדיין קשה.

ועדיין אפשרי. תקשיב סיפור נוסף: שמעת פעם את המושג ”שיעור כללי“?

לא.

בסוף השבוע, ראש הישיבה מעביר שיעור לכל הישיבה על הסוגיה שלמדו באותו שבוע. זה שיעור משמעותי בישיבות. רב אחד (שמעתי את זה על הרב שך זצ“ל, ועל עוד רבנים) העביר פעם את השיעור הכללי לכל הישיבה, ותלמיד אחד הקשה על המהלך שהרב הסביר בסוגיה. אותו רב עצר, חשב, ולבסוף הודה שהקושיה נכונה, המהלך טעות, סגר את הגמרא וירד מהדוכן.

בינינו, ההערכה שלי לאדם כזה גדולה יותר מאשר למי שלא מסוגל להודות בטעותו, אבל זה באמת לא פשוט לעשות את זה מול כל הישיבה שלך...

נכון. לא פשוט ללכת ישר. אבל זה אפשרי. 

ואיך עושים את זה?

מחכים לפינות הבאות. 

השארת תגובה