כל הכבוד לשליח!

תגיד, איך אדם מסוגל לוותר באמת על הכבוד שלו בשביל לעשות מה שנכון?

הוא זוכר שהוא בשליחות. הוא נשלח לפה להוציא לפועל את רצון ה‘, לתקן את העולם. נסה לדמיין לעצמך שליח בשבת ארגון שמוותר על ההצגה בשבת בבוקר כדי למהר ללכת לסעודה אצל חבר שלו בשכונה – איך היית מרגיש כלפיו?

באת להיות שליח, אז תהיה שליח!

נכון. אם הוא עושה את תפקידו כמו שצריך – על זה נאמר כל הכבוד. זה הכבוד שלו. אם הוא מחפף כדי לזכות לדברים אישיים – מרגישים כלפיו בוז, וזה לא סתם. כשאדם זוכר שהוא בשליחות, והוא נאמן לשליחותו – הוא לא מחפש את כבוד השליח, אלא את רצון המשלח. הוא עושה מה שנכון.

בשביל זה צריך נאמנות. ודוגרי הייתי מעריך אדם כזה שנאמן, עומד על העקרונות שלו ולא מזגזג.

נכון. גם אם הוא לא תמיד רואה את ההערכה הזו, או לא מודע לה כל כך, באמת הוא ראוי לה.

ובמקרה שלנו זו לא סתם שליחות. לא מדובר רק בנאמנות. תאר לעצמך שהרב הראשי מבקר אצלכם בישיבה ומבקש ממך להעביר משהו לנהג שלו שנמצא למטה. לא היית רוצה לעשות את זה? כשאתה מעריך את מי שביקש ממך את הבקשה, אתה מעוניין לבצע אותה.

לעבוד בשליחות ה‘ זו זכות עצומה, וככל שנחשפים יותר ויותר לגדולת ה‘, יותר ויותר משתוקקים לקבל משימות ממנו ולעשות אותן. אפשר לראות את זה על רבנים גדולים, איך הם רוצים לקיים מצוות, לעשות את רצון ה‘ שהם מעריכים, מעריצים ואוהבים.

יפה.

ויותר מכך: עכשיו תאר לעצמך שאתה סוכן מוסד, ומפקד הצוות אומר שקיבלתם משימה שיכולה להציל את כל העם, בלי שמץ של הגזמה. זה סיכון גדול, ודרוש מתנדב. מה קורה אז? מתחילה מריבה ביניכם – מי יזכה בתפקיד. מי יזכה לעשות את המשימה הגדולה הזאת למען כל העם.

כשיודעים שעבודת ה‘ היא לא מילוי פקודות שרירותיות, אלא משפיעה טוב על כל המציאות כולה, רוצים להיות השליחים, לזכות שכל השפע הטוב הזה יעבור לעולם דרכנו. לעשות פעולות בעלות ערך של אינסוף, זה נותן לאדם משמעותיות וערך הרבה יותר מאשר דרישת כבוד אישית.

כאילו אני מוותר על כבוד אבל בעצם מקבל כבוד?

אתה מוותר על כבוד חיצוני, ונותן כבוד לה‘ שמאיר בתוכך. אתה זוכה לכבוד אמיתי. אתה שליח של מלך הכבוד.

השארת תגובה