חרובים של זהב

כשאמא שלי מעירה בבוקר, היא שואלת כל ילד שתי שאלות: ”בוקר טוב! איך ישנת?“ ו“מה למרוח לך בסנדוויץ‘?“. זה טקס קבוע. היא עוברת בין כל המיטות, אוספת את התשובות והולכת למטבח להכין לילדוד‘ס לכל אחד מה שהוא רוצה.

כשעברתי לפנימיה בכיתה ט‘ יצאתי מהסבב הזה, אבל גם כשהייתי בתוכו לא באמת נשאלתי. את השאלה איך ישנתי אמא שלי שאלה ברצינות, אבל השאלה השניה היתה רטורית. היא יכלה לומר לי את התשובה עוד לפני שאומר לה אותה. ממרח חרובים.

אין כמו ממרח חרובים, אפילו חומוס מסעדות לא מתקרב. מה שמצחיק, שבפעם הראשונה סירבתי בכלל לטעום ממנו. כמו הרבה דברים שמגלים שאוהבים…

יום אחד, בכיתה א‘, כשעוד הייתי לוקח לבית הספר לחם עם חומוס (מסעדות, היה לי סטייל…), אמא חזרה הביתה ואמרה לנו בקול מסקרן: ”אתם יודעים מה הבאתי?“

”מה?“ התאספנו סביבה – שלושה ילדים שמתחילים לדמיין דברים כשהם שומעים משפט כזה. אמא הוציאה מהשקית קופסה חומה. נעצנו מבטים מסוקרנים. אביעד לקח את הקופסה ביד. זה היה ממרח חרובים.

”טעמתם פעם חרוב?“ שאלה אמא. ”לא“, ענינו פה אחד, ואביעד אפילו הצהיר שזה נראה מגעיל ושהוא לא נוגע בזה. האמת היא, שזה לא היה נראה מי-יודע-מה מגעיל (אם כי גם לא מי-יודע-מה טעים), אבל הלכתי אחריו וסיפרתי לאמא שאני בכלל לא אוהב חרובים.

”בכלל לא ניסיתם“, אמרה אמא, ”בארוחת הערב כל אחד לוקח ביס, ואחר כך מחליט אם הוא אוהב או לא“. הטון שלה לא הותיר ברירות, והותיר אחריו ילד מסוקרן עד לארוחת הערב. הציור על האריזה היה מעניין.

”רוצים סיפור“, אלישבע הממולחת סחטה תמורה נאה בעד סבב הטעימות בארוחת הערב. ”אספר לכם סיפור על חרובים“, אמרה אמא. היא סיפרה לנו על ר‘ שמעון ור‘ אלעזר שברחו מהרומאים למערה, ואכלו שם רק חרובים ושתו מים, וכל היום למדו והתפללו ונהיו צדיקים מאוד.

כשהגיע תורי גיליתי שגם ממרח החרובים של שנת התשס“ה נחמד. באותו רגע החלטתי שמהיום גם אני לוקח רק חרובים בסנדוויץ‘ לבית הספר. למדרגה של לשתות רק מים עוד לא הגעתי, אבל ממרח חרובים ושוקו בשקית זו בהחלט התחלה טובה. אולי גם אני אהיה צדיק מאוד יום אחד.

כמה שנים אחר כך שמעתי עוד סיפור על חרוב. זה היה כשהלכתי לחבר אחד אחרי בית הספר לישון. בארוחת הערב אמא שלו שאלה איזה סיפור רוצים לאוכל. חבר שלי כיבד אותי לבחור, והרבה זמן לא שמעתי סיפור על חרוב.

”סיפור על חרוב?!“ היא התפלאה, אבל אחרי רגע סיפרה לנו על גנב אחד שנתפס. נתנו לו לבקש משאלה אחרונה והוא הוציא גרעין של חרוב ואמר שאם ייטע את גרעין החרוב הזה אדם שלא גנב מעולם, ייצא עץ חרובים מזהב.

הוא קרא לתליין וביקש ממנו שייטע את הגרעין. התליין לחש לו שגם הוא פעם גנב משהו קטן. הוא ביקש מהשופט, מהשרים, הגיע גם למלך, וכל אחד הודה לו בסוד שגם הוא פעם עשה גניבה קטנה. אחרי שהוא הראה להם שכולם גנבים, הוא ניצל מעונש על הגניבה.

מאז לא ביקשתי עוד סיפורי חרובים. לקברו של אותו גנב לא הלכתי, אבל למירון דווקא כן. עם עוד מאות אלפי אנשים. נראה לי שגם הם מעדיפים את הסיפור של מי שלא לקח הרבה מהעולם, וזכה להביא לעולם את הנגיעה הכי עמוקה במֵעבר. את הזוהר הנעים של התורה.

                                    שב“צ שלום, שמריהו. 

השארת תגובה