לכל בן יש אבא

הבוקר עמדתי ליד החלון בבית, והסתכלתי החוצה. היה לי מצב רוח לא כל כך טוב, והייתי צריך להתאוורר. פתאום, אני רואה את הבן שלי הולך ברחוב. על המדרכה לידו היתה עטיפה של ארטיק. הוא עבר לידה והמשיך ללכת.

כמה צעדים אחר כך, הוא הסתובב פתאום, הסתכל על העטיפה, חזר אחורה והרים אותה. נתן לה טרמפ לפח. עזבתי את החלון וחזרתי לעשות את מה שהייתי צריך. לראות את הבן שלך ממשיך את דרך החינוך שהעברת לו, מתוך רצון – זה עושה לך משהו (ע"פ הרב חן חלמיש שליט"א).

מה הנמשל?

לא יודע אם גם ביחס לה‘ ואלינו זה בדיוק אותו דבר, אבל זו עוד זווית של עשיית רצון ה' שדיברנו עליה. כשליחים שלו, אנחנו ממשיכים את הדרך שהוא התווה לנו, מרחיבים ומנכיחים אותה בעולם.

דבר נוסף על השליחות: ההבנה שאנחנו שליחים יכולה לשחרר אותנו. אני נזכר במשהו שקרה לי פעם, בכיתה ח‘: ביום התלמיד הייתי המנהל. ה"מורים" היו שולחים אליי תלמידים מצטיינים, והייתי מכבד אותם בכוס קפה ללא סוכר. מתישהו, הגיע תלמיד מכיתה ו‘, ובלי התרעה מוקדמת, נפל מולי באמצע המשרד.

בהתחלה חשבתי שהוא עובד עלי, ואמרתי לו לקום. הוא נשאר על הרצפה. ניסיתי להרים אותו, וגיליתי שהוא רציני. להיות מנהל עם תלמיד מעולף, זה היה גדול עלי. קראתי מהר למנהל. הוא הגיע והתחיל לטפל בו, ואני עמדתי בצד ומלמלתי פסוקים. בסוף, אותו תלמיד התעורר, ומאז הסיפור הזה מעודד אותי מדי פעם לעמוד בצד ולמסור את האחריות למנהל.

זה לזרוק אחריות.

זה לא לקחת לידיים אחריות שלא שלי. מה שביכולתי – זה התפקיד שלי לעשות, זה חלק מהשליחות, ואת זה באמת אסור לי לגלגל לה'. מצד שני, מה שמחוץ ליכולתי – זה התחום של ה‘. אם אני בפקק ולא יכול להגיע בזמן, אני יכול להיות רגוע. אני יודע שה‘ דואג לזה. אני אחראי על ההשתדלות לעשות, ומה שאני יכול, אני עושה. התוצאות – ה‘ עושה מה שיהיה הכי טוב.

השארת תגובה