פרק ז

הבהרה

הסיפור "נגד הזרם" מבוסס לא על סיפור אמיתי אחד, אלא על סיפורים אמיתיים רבים. לצורך הסיפור רואיינו עשרה אנשים שעברו בנערותם תהליכים דומים לאלו המתוארים בסיפור. פרטים רבים בסיפור מבוססים על דברים שקרו במציאות. מאחד המרואיינים קיבלנו גם מכתבים מקוריים של התכתבות שניהל באותן שנים. חלק מהמכתבים הללו הוכנסו לתוך הספר, עם מעט עריכה לשונית והתאמה להקשר הסיפור. המכתבים הוכנסו על מנת לאפשר לקורא לחוות את התהליכים הנפשיים שהביאו לשינוי ולהסכמה הפנימית ללכת גם "נגד הזרם".

יהי רצון שלא תצא דבר תקלה מתחת ידינו, "ויהי נעם ה' א-להינו עלינו".

שמים זרועים כוכבים מציצים בינות לצמרות אורנים גבוהים. מתערבבים הכוכבים עם מחטי האורנים. משב רוח של לילה קר על הפנים. קובי מניח את ראשו על זרועות ידיו ומתבונן למעלה. העשבים שלידו רטובים מטל, אך האדמה יבשה; אין היא קולטת את הטל כמו העשבים. כך הם גם האנשים: יש אשר טל של חיים יורד עליהם ואין הם קולטים אותו, ויש אשר נפתחים וקולטים את הטל, והוא מרטיב אותם מכף רגל ועד ראש…

המכתב נשלח היום בבוקר. לפני שיספיק להתחרט, הוא הזדרז לברר היכן תיבת הדואר ושלשל לתוכה את המעטפה. עכשיו זהו עניין של ימים ספורים עד שרחל תקבל את המכתב. מאוד היה רוצה לראות את פניה כשתקרא אותו. היא בוודאי תהיה בהלם. האמת היא שגם הוא בהלם מעצמו.

משהו דוחף אותו קדימה בצעדי ענק, אולי אפילו מהר מדי? בתוך שלושה-ארבעה חודשים השתנה מן הקצה אל הקצה! פשוט לא אותו בנאדם! הרי עד עכשיו היה באותה הסירה עם כל חבריו למחזור, היה מהמובילים בתחומי החברויות עם הבנות, הצחוקים, התעלולים וה"הברזות". כיצד פתאום הוא מתחיל לחשוב על כיוונים אחרים לחלוטין, מגלה כל-כך הרבה דברים שצריכים תיקון דחוף, מתחבר לכל השיחות ודברי התורה של הר"מים והמדריכים. הדברים שוב אינם עוברים לידו, אלא חודרים לתוכו, מרוממים אותו…

קובי מביט בכוכבים הרחוקים שמעליו. מנסה להעמיק בהם חקר. מצע השחור האינסופי של שמי הלילה ריתק אותו תמיד. אהב להביט במרחב העצום והבלתי-נתפס הזה, מרחב שמשדר לך בעוצמה אדירה עד כמה אתה קטן פה בעולם, חלק ממערכת אינסופית שמנוהלת מלמעלה על ידי כוח מכוון, שאין גבול ליכולתו. עתה, כאשר הוא מביט שוב בשמים, השאלה מנקרת ועולה, כמעט נזעקת מפיו:

במה זכיתי?

למה מכל חבריי, דווקא אני נמצא כעת היכן שאני נמצא?

אין ספק כי העובדה שנלווה לבירורים הרעיוניים הללו גם קשר חצי-רומנטי עם בת, תרמה תרומה מכרעת לשינוי שחל בי. בפרט שהתכיפות של המכתבים עם רחל היתה רבה, וכל מכתב גרם לי להבנות חדשות. הפלא הגדול הוא, שהשינוי הזה החל להתגלות יותר ויותר כשינוי אמיתי. עובר עלי משהו רציני מאוד. השירים שאני שומע אינם אותם שירים, המושגים שאני מתחבר אליהם אינם אותם מושגים, הדברים שמעסיקים אותי וחשובים לי מתחילים להיות דברים אחרים, הרצונות משתנים. והכל קורה כל-כך מהר, עד שהשומע על כך בוודאי היה חושב שזהו סיפור דמיוני.

אני יכול להסביר זאת די בקלות: אני לא אחד שמנסה "לטייח" דברים או לטהר את השרץ בק"נ טעמים. רק מה? עד עכשיו לא היו הדברים ברורים לי בכלל. בכל דבר שעשיתי מצאתי צדדים חיוביים, וגם החברה וההרגל עשו את שלהם. כעת, כשנחשפתי לטענות על אמיתות מוחלטות, על דרך טובה ודרך רעה, על דברים שטובים לנשמה ודברים שמכאיבים לה ומלכלכים אותה, החל המפנה.

אבל האם באמת זה מה שאני צריך לעשות? להפסיק את הקשר עם רחל גם במכתבים? אולי סתם התלהבתי יותר מדי מהדברים ששמעתי בטרמפ ועשיתי צעדים קיצוניים מדי? אולי אני צריך להתקדם יותר לאט? אולי הקשר הזה כן חשוב בשביל שאוכל להתקדם בעבודת ה'? בכלל, מה כל-כך רע בקשר עם בנות, מי אמר שזה אסור? לכאורה הבעיה היא רק בקשר סתם, שיכול להגיע לדברים לא טובים, לפני הנישואין. אבל אם הקשר תורם ומקדם ומחזק את עבודת ה', אז מה לא טוב בו? הרי אם ה' ברא את העולם כך, שקשר בין בן לבת מלהיב יותר ודוחף לשנות את עצמך יותר, כנראה שזה באמת טוב. איפה כתוב שזה לא טוב? אז נכון שכתבתי במכתב שאני יודע את הדברים הלא טובים שנגרמו לי (אמנם לא מספיק פירטתי, אבל אני מקווה שהיא תבין לבד, ואם היא לא תבין, אז עוד יותר טוב שכתבתי ככה). אבל מי אמר שהדברים האלה קורים לי בגלל הקשר עם רחל? אולי זה היה קורה בכל מקרה?

אני צריך לדבר עם מישהו שמבין בזה. עד עכשיו התביישתי. לא רציתי לשתף את אחד הר"מים בהתלבטות הזו. אבל עכשיו אני בישיבה-גבוהה, פה אף אחד לא מכיר אותי. אני יכול לגשת חופשי ולשאול. ננסה לברר את זה מחר.

קובי נעץ מבט אחרון בהמוני הכוכבים. אחר קם בתנופה, בבת אחת.

חולצתו היתה רטובה ממש, מן הטל. יהי רצון שיהיה טל לברכה.

****

"אפשר לשאול שאלה?", אזר אומץ וניגש אל אחד מהמבוגרים בישיבה, אשר נראה לו כמו אחד הר"מים.

"איזו שאלה!", הרב הרים את עיניו מהספר והביט בו בחיוך קורן. הושיט לו יד ללחיצה. קובי לחץ את היד בביישנות.

"איך קוראים לך?"

"קובי".

"לכבוד מה אנחנו זוכים שאתה כאן, קובי?"

"אני בשבוע-ישיבה. הגעתי אתמול".

"ברוכים הבאים! אני אברהם גזית. במה אוכל לעזור?"

"אה, הרב גזית. הספקתי כבר לשמוע על הרב מאז שהגעתי לפה".

"אני מקווה ששמעת דברים טובים…", הרב גזית חייך. קובי חייך גם הוא.

היה לו, לרב, מבטא עדין. לא ברור היה לקובי אם זה מבטא אמריקאי או משהו אחר. מלבד זאת היתה לו פשטות וענווה שכבשה את הלב. קובי הרגיש שהגיע אל האדם הנכון.

"אני… אני רציתי לשאול… כאילו, אתמול החלטתי… בעצם, נתחיל לספר מההתחלה".

"בוא, שב. לא נעים לי שאתה עומד ואני יושב". הרב פינה מהכסא לידו שלושה ספרים והניחם על השולחן. קובי התיישב, מסדר לעצמו בראש את המילים. הרב לא אמר דבר על ההתחלה המגומגמת; פשוט ישב וחיכה בסבלנות. קובי החליט כבר אתמול, שהוא יהיה "דוגרי" ויתאר את ההתלבטות בהרחבה. אמנם יכול היה לשאול שאלת תם, כאילו בלי קשר אליו, אבל אם הוא כבר כאן ולא מכירים אותו, אז עדיף לקבל תשובה ממוקדת יותר ומתאימה לשאלה שלו.

"לפני בערך חודשיים התחלתי להיות בקשר מכתבים עם בת, מישהי בת גילי, שפגשתי במחנה. היא אחת ממש רצינית וממש קידמנו אחד את השני בעבודת ה', דרך המכתבים. התכתבנו בכל מיני נושאים באמונה וממש עזרנו אחד לשני. היה אמנם איזה שלב שהתחלנו גם להיפגש, אבל החלטנו להפסיק עם זה. לא משנה כל הסיפור בדיוק, מה שחשוב הוא שאתמול החלטתי שצריך להפסיק גם עם המכתבים, כי כל הקשר הזה בין בן לבת לא טוב כרגע, כשאנחנו עדיין לא חושבים להתחתן. זאת היתה החלטה קשה, אבל החלטתי ושלחתי לה מכתב שאנחנו מפסיקים, לפני שאני אתחרט".

קובי השתתק לרגע. הרב גזית הביט בו בעיניים טובות וסקרניות משהו.

"נו, והתחרטת?"

"לא, לא ממש… רק שעכשיו לא לגמרי ברור לי שזו היתה החלטה נכונה. אני רוצה להבין למה זה לא טוב להיות בקשר עם בנות לפני נישואין?"

"תראה קובי", הרב גזית הניח יד על כתפו, "מאוד חשוב לי, לפני ההבנות הרוחניות, הפסיכולוגיות, האמוניות וכולי, שיהיה ברור לנו מה אומרת ההלכה. נתקלתי כבר בהרבה סיפורים כאלה, דומים לשלך, וכמובן גם במקרים בעייתיים יותר. נוכחתי לראות כמעט תמיד, שאחת מהבעיות המרכזיות של הנוער היא, שהוא פשוט לא יודע בכלל מה אסור על פי דין ומה מותר. בסך הכל הנוער שלנו רוצה לעשות את רצון ה'. למרות כל התרבות הנוכרית שסביבנו, רצון ה' הוא דבר שחשוב לנו, ברוך ה'. אבל כשהדברים לא ברורים, היצר תמיד מוצא פרצה דחוקה להיכנס בה".

קובי הנהן בראשו. הרב גזית תיאר היטב את מה שהוא עצמו חש לאחר הנסיעה עם אותו אדם חרדי.

"תלך רגע לספרייה ותביא לי רמב"ם, ספר קדושה. הוא מסכם את ההלכות בעניין בצורה קצרה ותמציתית, כדרכו".

קובי קם וניגש לספרייה. בחורים נוספים עמדו שם, שניים מחפשים אחר ספר מסוים, אחד נשען על המדף ומעיין בספר שהוריד ממנו, ועוד שניים דנים ביניהם בקול כאשר כמה ספרים פתוחים לפניהם על השולחן. קובי הרגיש פתאום במין שמחה הממלאת את לבו. הנה הוא יושב ומברר סוגיה הלכתית ביחד עם רב, בודק מרצונו מה אומרת ההלכה. הנה הוא נוטל חלק במערכת היהודית הענפה, מחובר לשלשלת הנצחית של לימוד התורה מדורי דורות. הנה הוא עומד מול ארונות הספרים בספרייה, מודד במבטו את המדפים המלאים לעייפה, מלאים בנושאים רבים כל-כך, מדורות רבים כל-כך. כל-כך הרבה שמות של ספרים שלא הכיר מעולם. עולם עצום ואדיר שמעולם לא נחשף אליו ברצינות.

אבל רגע, הוא מחפש ספר מסוים: רמב"ם "קדושה". איפה זה נמצא? איך בחורי הישיבה מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בתוך הררי הספרים הללו? החל לעבור על פני המדפים, תר במבטו אחר הנושאים ושמות המחברים. חש לחוץ במקצת, הרי הרב גזית מחכה לו. כמה זמן לוקח לו להביא ספר פשוט ומפורסם כמו הרמב"ם?
"אפשר לעזור?"
בחור נדיב החליט להיחלץ לעזרתו. אחרי שפירט קובי את הספר שהוא מחפש, נמצא הספר בתוך שניות.

הרב גזית דפדף במהירות בספר, פתח אותו בהלכות איסורי ביאה, עוד דפדוף קל, וכבר הניח את הספר על השולחן והורה באצבעו לקובי:
"פרק כ"א הלכה ב'. תקרא!"
הרב גזית רכן ביחד אתו מעל הספר בשעה שקרא:
"וְאָסוּר לְאָדָם לִקְרֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת, וְכֵן לְשַׂחֵק עִמָּהּ אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ אָסוּר. וּמַכִּין הַמִּתְכַּוֵּן לְדָבָר זֶה מַכַּת מַרְדּוּת…"
"הכוונה למלקות מדרבנן".
"מה???"
"אכן. בזמן שהיה בית דין כראוי, היו מלקים עוברי עבירה בשוט".
"אני לא מבין! אז איפה הבחירה החופשית? כל הזמן מדברים על בחירה ועל רצון טוב, ופתאום כשהאדם לא עושה מה שהתורה רוצה אז מכים אותו?"

"ואני לא מבין למה אתה מתפלא. הרי בכל מדינה מתוקנת יש חוקים ומי שלא עומד בחוקים מענישים אותו. למה אתה לא שואל: איפה הדמוקרטיה? מדברים על דמוקרטיה, על חופש מצפון, על זכויות האזרח, והנה כשמישהו נוסע מהר מדי או גונב או מלשין לאויב, ואפילו מישהו שרוצה בסך הכל להתאבד ולהזיק לעצמו בלבד – באים שוטרים ותופסים אותו?! כן! כי בלי שיהיו אמצעי כפייה, גם החברה וגם האדם עצמו יינזקו. אי אפשר להשאיר את הבחירה החופשית לאדם בלבד. יש בחירה חופשית לאדם כדי לבחור אם הוא רוצה לחטוא ולסבול או שהוא מעדיף לקיים 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים'".

"יפה!", קובי לא הצליח להחניק את התפעלותו מההסבר. לאחר רגע התחרט, הוא לא אמור לחלק ציונים לרב גזית…

קובי קרא שוב את ההלכה. לפתע שם לב למשהו: "אבל ההלכה הזו מדברת דווקא על 'אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת'. לא על כל בת".

הרב גזית טפח על שכמו בהערכה. הנער הזה החל למצוא חן בעיניו באופן מיוחד.

"כל הכבוד על שימת הלב. אבל האמת היא שכל נערה שאינה נשואה נחשבת לאחת מן העריות, משום שאחת מן העריות היא אשה נידה, כל אשה נידה שלא טבלה. וכל נערה שהגיעה לפרקה אינה טובלת כיום עד לנישואיה. לכן, בכל חברות עם בת יש בהכרח אחד מהדברים המפורטים בהלכה: קריצה, רמיזה, שחוק, קלות ראש, להריח בושם שעליה, להביט ביופייה. רגע, תמשיך לקרוא!"

"…וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת, כְּמִי שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף. וַאֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ, אָסוּר".

קובי סיים את קריאת ההלכה. "אז אנחנו מצרפים לרשימה שמיעת קול שלה… רגע, מה זה? הרמב"ם לא כותב שזה אסור דווקא כשבת שרה?"

"אתה צודק. הוא לא כותב במפורש, אבל רוב הפוסקים מבינים שזה דווקא כשהיא שרה. אפילו אם האיסור הוא גם על דיבור, ברור שמדובר דווקא כשהוא ממש נהנה משמיעת הקול שלה כשהיא מדברת. כשהיא שרה, אז די פשוט שיש הנאה".

"טוב, וברשימת האיסורים יש גם הסתכלות על שערה. להמשיך?"

"כן".

"וְכֵן אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָהּ אָסוּר, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר".

"אז יש איסור גם להסתכל על הבגדים שלה".

"וואו! אף אחד לא מכיר את ההלכות האלו!"

"לצערי אתה צודק. 'משום מה' כולם מכירים רק את המשך ההלכה".

קובי המשיך לקרוא: "וּמֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַפְּנוּיָה וּלְבָדְקָהּ… כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אִם הִיא נָאָה בְּעֵינָיו יִשָּׂאֶנָּה, וְאֵין בָּזֶה צַד אִסּוּר, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן".

"כן, הרמב"ם פסק את זה על פי הגמרא בקידושין שאומרת: 'אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת הַאִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה'. הבעיה היא שגם כמה שנים לפני שחושבים בכלל להתחתן, כל אחד כבר בטוח שהוא חבר 'לצורך נישואין'…".

"מה זה 'עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה'? מספיק לראות אותה פעם אחת וזהו?"

"באופן תיאורטי זה מספיק, אבל מבחינה הלכתית מותר יותר, ואפילו רצוי. ראש הישיבה שלנו מדריך את הבחורים בישיבה שבזמן הפגישות וגם אחרי האירוסין מותר ומצוה להסתכל כמה שרוצים ולדבר כמה שרוצים, כל מה שצריך כדי שיהיה קשר חזק בין בני הזוג ושיחכו מאוד איש לרעותו. אבל כל זה טוב ויפה כאשר נפגשים כדי להתחתן, ולא לפני כן.

"תראה, התורה ירדה לסוף דעתו של אדם. הרי ה' הוא זה שברא את האדם והוא מכיר את כוחותיו. אדם שמשתמש עם כוח האהבה לפני שהגיע הזמן, דומה לאדם שנותנים לו עשרה שקלים בכל שבוע, והוא מוציא אותם על קניית גלידה. אחרי שנה הוא אמנם אכל המון גלידות, אבל כסף לכל מה שהוא צריך – אין לו. לעומתו, אדם ששומר את כוח האהבה ומחכה לממש אותו בזמן הנכון, דומה לאדם ששומר את הכסף שמביאים לו בכל שבוע, כמו על אוצר יקר, ולבסוף הוא אכן זוכה שיצטבר אצלו אוצר".

הרב גזית הביט על קובי. קובי שתק. הוא שמח מאוד על ששלח אתמול את המכתב.

"עכשיו נדלג קצת". הרב גזית דפדף מעט קדימה. הפעם הוא קרא בעצמו:

"פרק כ"ב הלכה י"ח: 'אֵין לְךָ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם, אֶלָּא לִפְרֹשׁ מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת… וְאָמְרוּ חֲכָמִים: גָּזֵל וַעֲרָיוֹת – נַפְשׁוֹ שֶׁל הַאָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן. וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמַן וּזְמַן שֶׁאֵין בָּהֶן פְּרוּצִין בָּעֲרָיוֹת וּבְבִיאוֹת אֲסוּרוֹת.

"'…לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָכֹף יִצְרוֹ בְּדָבָר זֶה, וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן, וְיִזָּהֵר מִן הַיִּחוּד (אתה יודע מה זה איסור ייחוד, נכון?), שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל (הוא הגורם המרכזי להיכשל באיסורי עריות).

"'…וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים (כלומר: ספרות, שירים, הצגות וסרטים של 'אהבה' ו'רומנטיקה' עם תיאורים של דברים אסורים), שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים הֵן, וְהֵן מַעֲלוֹת שֶׁל הַעֲרָיוֹת (כלומר: שהם מביאים בקלות לידי עריות). וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה (זאת אומרת: שימהר להתחתן), שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטַהֲרָה גְּדוֹלָה. יְתֵרָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ: יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה, וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה, שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'".

הרב גזית מצטט מתוך הרמב"ם, ולבו של קובי מחליף רגשות כמו רמזור – מירוק לאדום: האור האדום אומר לו: עצור! זה קשה! לתורה דרישות מחייבות ולא פשוטות, דרישות שרחוקות מאוד ממה שהוא, כל חבריו וכל העולם שמסביבם רגילים להם. קשה לקיים את התורה הזו. אך מיד מתחלף האור בלבו לירוק: מדהים כיצד התורה מטפלת בכל נושא ובכל פרט בחיים, מדהים עד כמה שהתורה היא גדולה, נפלאה, מפורטת, מדברת על כל הדברים, נותנת הדרכה מוצקה. מדהים הרמב"ם הזה. בכמה הלכות פשוטות וקצרות, הוא נגע בכל הנקודות שהכי מפריעות לנו בחיים. תיק-תק, בעיה – פתרונות. ואנחנו חושבים את עצמנו כאלה חכמים, חושבים שבדורנו הדברים השתנו והיום יודעים יותר טוב. אלו שטויות! הרמב"ם כותב במפורש שבעיית העריות היתה קיימת תמיד והיתה קשה מאוד תמיד. אף אחד לא גילה פה את אמריקה.

האור האדום אינו חוזר להופיע. הירוק כובש את מקומו: למה לא למדנו את ההלכות הללו עד עכשיו? למה אנחנו מבזבזים את הזמן בתיכונית?

הירוק גדל וגדל. מאור ברמזור הוא כבר הופך לעץ ירוק באביב, למרחבי דשא נוצצים, לנוף מרנין לב: כמה שאני רוצה ללמוד את התורה, לדעת אותה!

משהו רציני מתחולל בנפשו. הוא מתחיל להיות ממש "דוס".


המשך יבוא...

לרכישת הספר במחיר מסובסד למדריכים ובני נוער, התקשרו או סמסו ל- 0543896930 

השארת תגובה