מרכז חיים עולמי

בפעולת ”מה במרכז?“ שעשינו  השבוע, שמנו על הרצפה שלטים עם כל מיני מילים או תמונות, וכל אחד היה צריך לדרג לפי החשיבות.

היו שם שלטים מכל מיני תחומים: בתחום הערכים היו אמת, שלום, חסד וגבורה; ירושלים, ת“א, מצפה שאלתיאל וניו יורק היו במקומות (לא רציתי להכניס את ניו יורק, אבל יואב התעקש); הורים, חברים, אני והילדים שלי באגף האנשים, והיו עוד. היה מעניין.

כדי להכניס עוד קצת עניין לעסק, ביקשנו מינון שבחלק מהתחומים יבחר בחירות מעניינות, לעורר דיון (הייתי עושה את זה בעצמי, אבל זה לא אותו דבר אם המדריך בוחר במשהו מוזר או שחבר עושה את זה).

ינון עשה את זה מעולה. הוא בחר למשל את מצפה שאלתיאל. ”למה בחרת בזה?“ שאל אותו יואב. ”כי זה המקום שלי, וזה יותר חשוב לי מעיר הבירה או מהעיר ללא הפסקה“, הוא טען בביטחון. ”מסכימים איתו?“ שאל יואב את החבר‘ה. ”כל אחד ומה שהוא חושב“, אמר הראל.

”זה לא אומר שכל אחד צודק!“ טענתי, ”אתה מסכים שהמקום שלך יותר חשוב מירושלים?“ ”ומה“, ינון תקף את הראל בלהט, ”ירושלים היא לא המקום שלך?“ נכנס חזק לענייני הצתת האווירה…

 ”האמת?“ אמר הראל, ”תל אביב קורצת לי הרבה יותר מירושלים. ירושלים זה כאילו ערכים וזה, אבל בתל אביב יש כיף, שם יש חיים“. התפתח דיון סוער על כיף, על חיים, על ערכים ועל מה במרכז אצלנו. יופי של פעולה. ברוך ה‘. 

מצחיק, אבל יום אחר כך נסענו המשפחה ממצפה שאלתיאל לבר מצווה בת“א, ומשם – לסבא וסבתא שגרים בנחלאות בירושלים. רק בניו יורק לא היינו. חוץ לארץ…

לקראת ירושלים, לא יודע אם בגלל העבודות בכביש או בלי קשר אליהן, הרכב שלנו פשוט נעמד באמצע הדרך! בקצהו של פקק ארוך. בהחלט לא יזיקו פה עוד כמה מטרים לכל כיוון. איך יעלו אחר כך כולם לרגל בחגים?

"זה נראה שאנחנו הולכים לבלות פה לא מעט זמן", אמר אבא. אלישבע בקשה ממנו להפעיל מזגן. המכוניות לפנינו לא זזו, ותאיר ודבירוש התחילו להשתעמם מאחורה.

"אמא, אני יוצא עם הקטנים לטיול קצר בחוץ", הצעתי. אמא הסתכלה על אבא. "זה קצת מסוכן…" אמר אבא. "אבל אני סומך עליך. אל תעמדו לפני מכוניות, ותשגיח כל הזמן שכולם איתך".

הוצאנו את כולם מהחגורות, ויצאנו להתרענן. אלישבע וצוריה הצטרפו גם, ואביעד נשאר עם ההורים ברכב. אחרי ספירה של כולם (הבטחתי לאבא) וסבב מים (אמא בקשה), התחלנו להסתובב. ”בואו נספור כמה מכוניות!“ הציע דבירוש, ואחרי שבע הוא התייאש, תאיר עודדה אותו להמשיך במשימה עד הסוף… הוא סירב.

מהרכב לידינו יצא תייר אמריקאי, וסימן עם הידיים: ”למה לא מתקדמים?“. אלישבע, שעשתה באנגלית יחידה אחת יותר ממני, שאלה אותו: "יו דונט פרום יזראל?" האיש הנהן. ”פרום ניו יורק“, הוא הוסיף.

”יו גו טו ג‘רוזלם?“ הוספתי. ”יס“, הוא אמר משפט ארוך שהמילה היחידה שהבנתי בו היתה השם של יש“ו. ”איי דונט נואוּ למה לא זזים“, סיימתי את השיחה, ובדיוק הרכבים התחילו לנסוע. חזרנו לרכב.

”היה שם איזה תייר שנסע למשהו נוצרי. מה יש לו לחפש בירושלים?“ שאלה אלישבע כשהתיישבה באוטו. אביעד גיחך: ”מה שהיה לצלבנים, לממלוכים ולכל מי שניסה לאורך ההסטוריה לכבוש אותה, לחפש בה… יש פה כיף חיים מיוחד“. ”לא הבנתי“, אמרה צוריה.

”הם חשים ששם מרכז החיים של העולם, משם הכל יוצא“, אמרה אמא, ”והם מנסים לאחוז בזה. ואביעד, זה לא כיף חיים. זה החיים עצמם, הרבה יותר עמוק מהכיף“.

            שב“צ שלום, שמריהו (תודה ליעל האיתן).

השארת תגובה