גוף עם נשמה – הרהורים שלאחר זכייה

חיים ברנסון

זכינו במקום הראשון. מה הלאה? * השיר Toy ימשיך להיות מושר בפיהם של גברים רבים שימשיכו לראות בנשים צעצוע * השינוי ביחס לאשה דורש גם שינוי ביחס לקשר בין איש לאשה

גם אם שיר דבילי היה זוכה, היה נחמד לראות את ישראל במקום הראשון. אבל מה שמשדרג לא מעט את הגאווה הלאומית היתה העובדה שהשיר בו זכינו צועק אמירה ישראלית אותנטית בלי שמץ התנצלות.

אשה איננה גוף. מי שמתייחס אליה רק ככזו, חוטא ומחטיא אותה. גם את גופה יפגוש, אותה – לעולם לא. בחברה שבה כל פרסומת ראשונה כמעט משתמשת בגוף נשי כדי למכור, התזכורת הזו חיונית, אם אין ברצוננו לאבד חצי מהחברה ולקבל במקומה אותו מספר של גופים נשיים.

אולם היחס לאשה הוא שלב ב'. בעורף יושב יחס חשוב לא פחות. היחס לקשר בין איש לאשה. הרי כבוד האשה, שדגלו הונף בגאון בראש מצעד השירים האירופאי, אינו 'כבוד האדם' במובנו הבסיסי. לא מדובר על זכות האדם לחירות, אפילו לא על זכות האדם על גופו. הנושא הוא יחס הגבר לאשה כאשה. יחס זה מגיע מכמיהה שורשית בנפש, לחיבור בין איש לאשה. השאלה האם חיבור זה נעשה באמצעים כשרים או פסולים, מתוך כבוד ורצון הדדי או מתוך ניצול כוחני של המין החזק את המין היפה.

השאלה שלא נוכל שלא לשאול, ושתשובתה תשפיע בהכרח על סוגיית היחס לגוף האשה, היא השאלה האם החיבור הזה פתוח או ממוקד.

את האמירה הברורה של ברזילי בנוגע לגוף האשה, חובה להרחיב גם לתחום עצם הקשר בין איש לאשה. לולא זה, הניסיון ליצור שינוי יסתכם בלא יותר מאשר שיר זוכה ונשים וגברים מופסדים.

האשה איננה גוף אלא אישיות. יש לה גם גוף, איתו היא פועלת וחיה, אבל הגוף מבטא זהות כמוסה יותר, עמוקה יותר, שורשית יותר. הניסיון לצמק את הזהות למישור הגופני מאבד בהכרח את יתרון האנושיות ואת כל הגובה שהיה יכול להיות בקשר. בדומה לכך, הקשר בין איש לאשה איננו קשר גופני גרידא אלא קשר אישיותי, חיבור בין נשמות.

הקשר הזה נובע מאהבה, מרצון לחיבור של שניים שמרגישים ש'איתו אני רוצה להשלים את עצמי', 'איתה אני רוצה להיות אחד'. החיבור הגופני הוא השפיץ, פסגת חיים השמורה לשניים שהחליטו לקשור את גורלם זה בזו, שהכריעו באומץ, באחריות ובעיקר עם אש גדולה בעיני הלב לצעוד יחד את מסע החיים, מהשניים אל הזוג. במעלה ההר הם מגיעים משני צדדיו לפסגה אחת משותפת. לא רק נשמות מתחברות אלא גם הגופים מנסים עד כמה שאפשר. ואם זכו, הם גם ירדו משם עם ילד אחד משותף, בו שניהם נעשים אחד לגמרי.

כשהקשר הגופני מבטא קשר פנימי כולל, הוא קדוש מאין כמותו. יצירת מארג משפחתי ביהדות נקראת 'קידושין', והידוק המארג מבטא יותר את הקדושה, את החיים שמופיעים בין השניים. ללא הבסיס האיתן של קשר הקידושין המקיף, הניסיון לקפוץ יחד לפסגה הזוגית הוא לא יותר מאשר קפיצה יחד לתהום. לא בכדי נקראים יחסי המין בלשון חכמינו 'יחסי אישות'. הם שייכים רק בין איש לאשתו, כחלק ממערכת יחסים שלמה. כל דליפה שלהם החוצה ממסגרת זו הינו חילול הקודש.

מהמקום הזה מגיעים דיני הצניעות ביחסי גברים ונשים. את התביעה אותה ניסחה ברזילי במילותיה שלה, יצקה היהדות לקודי התנהגות שללא ספק מזכים את המשפחה היהודית במקום הראשון העולמי.

בניגוד לנצרות הרואה באשה את שורש החטא, ובקשר בין איש לאשה דבר מגונה שלו היה ניתן היינו מוותרים עליו ברצון, היהדות רואה ערך שאין כמותו בכריתת ברית בין איש לאשה ומתוך כך גם הולדת ילדים משותפים לשניהם.

כדי להגן על ברית זו, כל קשר אינטימי בין איש לאשה שאינה אשתו (או קרובת משפחתו ממדרגה ראשונה) לא לגיטימי. זו המטרה של מערכת הכללים הזו, שבאופן מדהים איגפה מכל כיוון אפשרי קשרים שכאלו (בין היתר על ידי איסור לאיש לגעת באשה שאינה שלו, להתבונן בה ולשמוע אותה שרה; איסור לאיש ואשה זרים להימצא יחד לבדם מוגנים מעין רואֶה וכן להתנהג בקלות ראש ו'לעשות צחוקים' זה עם זו). היעד של חוקי ברזל אלו, שהמעבר עליהם הביא עם הזמן לפירוקן של לא מעט משפחות, הינו לשמור על יציבות וחוסן התא המשפחתי, והגוף הלאומי בכלל.

כמו כן, דיני צניעות הלבוש ממשיכים את אותו קו בדיוק. בניגוד לאסלאם, המדכא את הנשים ומאפיל עליהן ברעלות מחשש להתפרצות יצרים גברית, היהדות מביעה בדינים אלו יחס מכבד. גוף אשה איננו צעצוע שמחלקים חינם לכל אחד. גם אם מדובר בראיה ולא במגע, בכל זאת יש בקשר העין סוג של שליטה, ואין לנו כל עניין שגופה של אשה ייחשף לעיני זרים. כשם שסוד הוא דבר אינטימי שלא ממהרים לשפוך בחוץ, כך גם גוף אדם הוא לא מוצג ראווה. כמובן שישנם איברים שאין סיבה שייראו, אולם כך גם ישנם איברים אינטימיים.

כל אחד יודה שיש חלקים בגוף שראוי שיישארו באזור האישי, ולעולם הרחב אין שייכות אליהם. מנגד, יסכימו כמעט כולם, שהפנים הפונות החוצה ומקשרות בין האדם לעולם סביבו, צריכות להיות גלויות. אולם מה הגבול? אין אדם אחד בעולם שיוכל לענות על כך. תמיד תוכל להישאל השאלה: 'מי אמר שזהו הגבול?'. היחיד בעולם שיכול לענות על כך הוא יוצר האדם ובורא יצר המין, המכוון את בני עמו להקים משפחות ומשרה את קדושתו בהן. רק הוא מכיר את הגוף ברמה המהותית ויודע עד היכן מתאים להשאיר כמוס ואיזה תחום לא מסווג.

זכייתה של ברזילי באירוויזיון משמעותית הרבה יותר מאשר זכייתה של ישראלית בתואר מיס עולם. היא לא באה בשם הגוף (והאיפור). היא באה עם תוכן פנימי, עם אישיות אמיצה שאומרת בגאון את מה שגם גברברי ישראל בתוך תוכם היו שמחים לשמוע: אנחנו לא רק גוף, אין פה ריקוד גופות. אנחנו רוצים בריקוד מלא תשוקה של איש עם אשתו בתוך ביתם. רחוק מהעין, קרוב ללב.

השארת תגובה