כ-פרה עלי!

ששי שעבר בצהריים - טלפון מֵחבר: ”אני לא פה שבת. תחליף אותי בהדרכה“. סירבתי. התביישתי להדריך חבר‘ה צעירים ממני בשנה. הוא סירב לשמוע: ”אין מישהו אחר. לקחתָ את זה. תודה“.

מנסיוני, סיפור חודר הכי עמוק. אז במקום פעולה, סיפרתי להם את זה: לעיירה קטנה ונידחת, אי שם בצפון-מזרח-דְרום אסיה, הגיעו מורה קשיש ותלמידו. המורה דפק על אחת הדלתות, ובעלי הבית אירחו אותם בכבוד וסיפרו להם איך הם חיים.

החיים של אותו זוג היו עלובים. הם הסתכמו בלקום בבוקר, לחלוב את הפרה בשביל הפרנסה, לאכול ארוחת צהריים חסרת אוכל טעים וללכת לישון מוקדם. כדי לקום מוקדם בבוקר לעוד יום בצבע אפור זועק.

לאחר הביקור בִפנים, יצאו בעל הבית, המורה והתלמיד לסיור ברחבי העיירה. הם ראו את השדות הפורחים, המטעים המפותחים, ואת החלקה המוזנחת בקצה העיירה, שבמרכזה עמדה פרה ובהתה בעוברים לידה. החלקה הזאת, אגב, היתה של בעל הבית.

מתחת לחלקה של בעל הבית, עמדה לה תהום לא כל כך קטנה. כשבעל הבית הסתובב לרגע, המורה ארגן לפרה שלידו צניחה חופשית לתהום. היא מתה מִפחד בדרך, והתלמיד לא ידע מה לחשוב על מורו.

’אני מכיר את המורה שלי‘, הוא הרהר, ’הוא אדם טוב. אבל איך הוא הורג להם את מקור המִחייה?‘ הוא הביט במורו בעיניים תמהות. מורו השיב לו מבט בוטח. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אז הוא לא עשה כלום.

השניים המשיכו להסתובב בעולם, כשמדי פעם חוזרת וצפה בראש התלמיד התמונה של הפרה הצוללת לתהום, ומיד לאחריה - המבט הבוטח של המורה, מבט שהוא ניסה כמה פעמים להבין, אבל בשום פעם לא הצליח.

תמיד יש פעם ראשונה. לאחר עשר שנים, אמר המורה לתלמידו: ”זוכר את העיירה הנידחת שהיינו בה לפני כמה שנים?“ ועוד איך הוא זכר. את שוֹק חייו הוא קיבל שם. הוא ענה שהוא זוכר את העיירה, ולאחר שניית היסוס, הוא הוסיף גם: ”ואת הפרה“. שוב אותו מבט.

לאחר חודש וחצי של הליכה, הגיעו השניים לעיירה הנידחת, אי שם בצפון-מזרח-דְרום אסיה. לא היה קשה לזהות אותה. הכל נשאר אותו דבר. ההתפתחות האנושית לא שמעה משום מה על העיירה הזאת.

במבט נוסף, התלמיד שם לב לשינוי. החלקה בקצה העיירה היתה נראית קצת שונה. הפעם לא היתה בה פרה בוהה, אבל זה לא היה השינוי היחיד. לפני עשור היא היתה מוזנחת. כעת - היא המתה פועלים. את בעל הבית הוא לא ראה. במקומו עמד שם מנהל עבודה אחר.

התלמיד מצא במהירות את הדלת של בעלי הבית "שלהם". ליתר דיוק - את הדלת שהחליפה את הדלת הישנה שהיתה עסוקה בלהתפורר שם עשור קודם לכן. הדלת החדשה בלטה בנוף - היא היתה היחידה מעץ מגולף באומנות.

כשנכנסו השניים לארמון, אורו פניו של בעל הבית. הוא ציווה לערוך שולחן וסיפר: "בערך באותה תקופה שביקרתם פה, הפרה שלי החליקה לתהום ומתה. בהתחלה הייתי חסר אונים. מהפרה הזאת חיינו". את זה התלמיד קלט. הוא הגניב מבט במורו. שלא הסתכל עליו בחזרה.

בעל הבית המשיך: "אחרי כמה ימי התאבלות, אמרה לי אשתי: חייבים להמשיך הלאה בלעדיה. היה קשה לי לחשוב על חיים אחרים מאשר אלה שהייתי רגיל אליהם, אבל בסוף הקשבתי לה והתחלתי לעבוד. נהייתי עשיר".

כשיצאו מהבית, התלמיד השפיל את מבטו, ושמע את קולו של מורו הזקן: נו, ומה הפרה שלך שצריך לדחוף?

שאלתי את החניכים ת'שאלה הזאת. הם שאלו בחזרה. לא התביישתי לספר להם על הדחיפה שהמדריך שלהם נתן לבושה שלי, דחיפה שגרמה לי שאעמוד שם באותו רגע.

            שב“צ שלום, שמריהו (ותודה לאורן גמליאל).

השארת תגובה