למה לא כל יום סוף שנה – מחשבות לקראת סוף שנת הלימודים

אחד מהמושגים הידועים לכל חובב ספורט הוא  גארבג' טיים:

זמן זבל. הניצחון של אחת מהקבוצות הובטח כבר מזמן, המתח נלקח לעולם שכולו טוב ובעצם אין כבר שום ערך ממשי למשחק מעבר להורדת השעון ולציפייה של כולם להגעת האדם האחרון שיכבה את האור ויגאל אותנו מהשעמום המתמשך הזה.

 

ברוכים הבאים לדמדומי שנת הלימודים, הימים הספורים שנותרו עד לשקיעתה הסופית:

אין מבחנים, אין ציונים, אווירה של חופש מתפשטת בבית הספר ופתאום קם מורה בבוקר ומגלה שכבר כיתה ותלמידים שמקשיבים בשביל הציון אלא בני נוער משועממים שמצאו את עצמם למשך החודש האחרון בקייטנה של משרד החינוך ורק מחכים לצאת לעוד שיעור חופשי ולמשחק במגרש כי גם ככה הרי כבר לא לומדים כלום.

*

זה גם מה שחשבתי בתור מחנך מול הכיתה שלי: ניתן להם עוד מגרש ועוד משחק בכדי להשיג שקט תעשייתי עד שתפס אותי אחד מחבריי לצוות ואמר לי מבלי לפגוע שאני שורף את הזמן היקר ביותר בשנה:

עד שכבר יש לך הזדמנות ללמד ולדבר איתם על מה שאתה רוצה, אתה הולך לאבד את הזמן היקר הזה ולשרוף אותו על המגרש?

"על מה בדיוק אתה רוצה שאדבר איתם?" שאלתי: "על החיים שלי? על ההתמודדויות? הנפילות? אולי על הרגעים הקשים בהם חשבתי שאני בחיים כבר לא אתחתן או שלא יצא ממני שום דבר?"

"בדיוק!" ענה לי בפנים נוצצות. "ויודע משהו? לא תאמין איך בזכות הסיפורים האלו הם יזכרו אותך אחר כך. רק מה, תקדים מראש שמי שלא רוצה להישאר בשיעור ולחפש לעצמו תעסוקה אחרת יותר ממוזמן. אתה לא מכריח אף אחד להישאר בכיתה. אתה לא הולך להעביר להם חומר של בית ספר אלא חומר של החיים".

*

וכך, בפעם הראשונה במשך כל השנה, עמדתי מולם והרגשתי שבמקום להעביר להם כמו איזה מנוע חיפוש של גוגל אינפורמציה, אני הולך להעביר להם תובנות ומתנות אמיתיות שקניתי בהמון דם ודמעות.

ופתחתי וסיפרתי להם (כמובן בעיבוד שמתאים לגילם) על הרגעים המפחידים שמגיעים אחרי תקופת הדייטים ועל הדמעות והלילות והבדידות והלבד, ופתחתי ושיתפתי אותם ברגעים המביכים שלי בתור מורה וסיפרתי על האכזבות וההתמודדויות שלי בתור בן אדם והרגשתי פתאום כאילו שמשהו השתנה בדרך שהם מסתכלים עליי ובאינטראקציה שנוצרה בינינו:

לא עוד מורה ותלמידים אלא בני אדם שהתאספו תחת מקום אחד בכדי לשתף אחד את השני במחשבות על החיים

ואחרי שאני פתחתי והייתי גלוי איתם הזמנתי אותם לשתף ולדבר וכל מיני תלמידים שכל השנה לא פתחו את הפה התחילו בפעם הראשונה לחשוף ולגלות כל מיני רבדים על החיים שלהם וחשבתי לעצמי: יאללה, אם רק הייתי משתף אותם יותר בחיים האישיים שלי...ואיפה הייתי עד עכשיו?

*

יומיים לפני סוף שנה, ניגש אליי אחרי הצלצול תלמיד שלי בכיתה ו' ואמר לי את המשפט המדהים הבא:

"המחנך, למה לא סיפרת לנו את כל הסיפורים הללו בתחילת השנה? זה הרבה יותר מדבר לעולם שלי מאשר כל מה שלמדנו עד עכשיו. סוף סוף הרגשתי שאתה מדבר אלינו ולא מעלינו.".

השארת תגובה