בסיס כללי ופסגות פרטיות

בשבוע שעבר שאלתי: אם הדברים שפורשים מהם במידת הפרישות (למשל: לאכול ממתקים סתם), יכולים לגרום להגיע לאיסור, אז למה חז"ל לא אסרו אותם לכולם?

השיקולים של חכמים לגבי הגזירות, מורכבים. מצד אחד, הם רוצים למנוע מאנשים ליפול בחטא, ומצד שני, לא תמיד יש מספיק כח לרוב הציבור לעמוד בתקן יותר מחמיר.

אני חושב גם שלא תמיד נדרש מהם לעמוד בתקן כזה (ואולי לכן ה‘ לא נתן להם כח, כי הם לא צריכים את זה...).

נכון. נגיד ככה: רק כשיש מספיק חשש שדבר מסוים יביא לאיסור, חכמים גזרו, וגם זה רק בתנאי שיכולים לעמוד בגזירה. אם אפשר בלי, או שהסייג קשה מדי, הם לא אסרו על הציבור. לפני כל גזירה הם חשבו היטב. מה שאומר, שכל מה שהם אסרו - א': אפשרי לעמוד בו, ו-ב': היה צריך לאסור אותו (בטח כשמסתכלים על כל הציבור לדורותיו, גם אם אדם מסוים היה יכול בלי הגזירה).

אז מה המקום של הפרושים בכל זה?

כמו שצבא צריך סיירת, גם העם צריך אנשים מיוחדים.  אנשים שמסוגלים ורוצים להישמר בדרגה יותר גבוהה כדי לא להגיע לאיסור. לענייני העולם הזה יש כח משיכה. אנשים שרוצים להימשך לכיוון מעלה, פורשים מענייני העולם הזה שלא הכרחיים להם כדי להתעלות ברוחניות. הם לא רוצים להשתעבד לחומר, אלא רק להשתמש בו ככלי, ולכן הם משתמשים בו רק כמה שנצרך. הם פורשים מרצונם ממה שיכול למשוך אותם לכיוונים אחרים מהדרך בה הם הולכים.

אבל אם ה‘ נתן לנו את העניינים של העולם הזה, אז למה לפרוש?

הפרישה היא לא מעצם העניינים האלה, אלא רק ממה שלא נצרך להם ורק נעים. הפרושים מבינים שזה לא טוב להם לאכול מאכלים שהגוף שלהם לא צריך, והם פורשים מהם. הם משתמשים באכילה, ביופי ובממון רק לפי המידה הנצרכת.

למה, כי כל שימוש עודף יכול להביא לאיסורים?

עלול לגרום. אם האדם לא שולט מבחירה בהחלטות שלו אם להשתמש בענייני העולם הזה או לא, הוא משועבד להם מבחינה נפשית, וזה יוכל למשוך אותו לקראתם גם כאשר בדרך נמצא בור רוחני. אבל צריך לזכור שוב: אנחנו לא במדרגה הזאת. פרישות שלא מתאימה לדרגה של האדם – מזיקה ועדיף בלעדיה. אם פרישות גורם עצב לאדם - היא לא מתאימה לו. הפרישות הנכונה ממלאת את האדם ומשמחת אותו.

השארת תגובה