אם הבנים שמחה

השבוע קיבלתי טלפון מצוריה. היא שאלה: ”שמריהו, אתה בא לבית החולים?“ ”מה קרה?“ ”אמא ילדה! הולכים לבקר אותה“. ”מזל טוב! מתי היא ילדה? הלילה?“ ”לו‘ידעת. הלילה, או הבוקר, אז אתה גם מגיע?“ ”נראה לי שכן, לא יודע מתי. תודה על הבשורה“.

באותו יום היתה לי בגרות, ובכלל עמוס עכשיו עם הבגרויות שנשארו (ואפילו לא התחלתי לחשוב על מה לכתוב השבוע לשב“צ...). אבל צריך למצוא לזה זמן. אולי אקח איתי ספר לבית החולים. וואי, אני אפילו לא יודע באיזה בית חולים היא, לא שאלתי את צוריה.

הרמתי טלפון לאבא. הוא לא היה זמין. סימסתי לו מזל טוב ושאני רוצה לדבר איתו כשיהיה אפשר. בינתיים חזרתי לחוברת הסיכום. יש לי היום בגרות, וחוץ מזה - אם אני צריך לנסוע, אני צריך להספיק ללמוד יותר פה.

אבא חזר אלי אחרי לא הרבה זמן. הוא סיפר לי שאמא מרגישה ברוך ה‘ טוב, וגם האח החדש, והם נמצאים בסורוקה. ”יש לי בגרות היום, אולי אסע מחר“, אמרתי. אבא התעניין במה הבגרות וכמה אני מרגיש מוכן, ומסרתי איתו ד“ש לאמא. הוא אמר שעכשיו היא ישנה.

הבגרות היתה ברוך ה‘ טובה. הידיעה המשמחת (”תבוא לבית החולים“...) נתנה לי מרץ לכתוב, וגם עזרה לי לקבל יותר בשלווה את החלק שלא ידעתי. בצהריים התקשרתי לאמא והתעניינתי בשלומה, וסיפרתי לה שהבגרות ברוך ה‘ היתה טובה. אמרתי לה שלמחרת, בעזרת ה‘, אבוא לבקר.

למחרת, בעזרת ה‘, השלמתי את הלימוד היומי ויצאתי לבקר. השיעורים הבודדים שהיו לי באותו יום היו ברֵי-ויתור. לא היה לי מושג מה אני עושה השבוע עם השב“צ, אבל מנסיון ידעתי שה‘ נותן רעיונות. כל שבוע מחדש. לפעמים יותר בקלות, לפעמים בפחות, אבל לא יצא שב“צ עם יומן ריק. כשיגיע הזמן, זה יבוא. בעזרתו ובהשתדלותנו.

סורוקה. חתיכת נסיעה. האמת שלא התחשק לי כל כך לנסוע עד לשם, אבל אי אפשר לא לבקר את אמא והקטנצ‘יק. התייבשתי בתחנה עד שהגיע אוטובוס, והוא לא עצר. אחרי חצי שעה הגיע עוד אחד. היה עמוס, אבל לפחות עצר.

עליתי. לא היו מקומות פנוים, אז עמדתי. ברמת העייפות שלי זה היה טוב. ככה יכולתי ללמוד בלי להירדם על המושב... וגם העדפתי שחיילים שנסעו איתי יֵשבו. במושב ליד ישבה מישהי לא דתיה, אז הסתובבתי בעדינות. זה לא עזר לגמרי, אז התקדמתי עוד פנימה והמשכתי ללמוד. 

הספקתי להתקדם הרבה בנסיעה, ועד שהגעתי לבית החולים הספקתי לסיים שלושת רבעי מהחומר ולצבור שמונה נצחונות על היצר. לא היה פשוט, אבל זכרתי לאן אני הולך והייתי ממוקד מטרה. ביקשתי מה‘ שיעזור לי, והוא עזר.

בסוף כל המסע המפרך עמדתי בחדר של אמא. באתי להגיד לה שבלי נדר אני לא עושה את זה יותר, אבל מה שאמרתי היה: ”את נראית גמורה!“ ”מזל טוב, יש לך אח חדש“, היא חייכה בעייפות. ”איך את מרגישה?“ שאלתי. ”ברוך ה‘, מתאוששים. הלידה היתה קצת קשה“.

”אבל זה שווה את זה“, אמרתי. ”בוודאי, יש פה חיים חדשים! ככה זה, דברים שווים מגיעים במאמץ ולפעמים גם בקושי, אבל הם שווים את חבלי הלידה! גם ההצלחה בבגרות באה לך במאמץ, לא?...“ וגם עוד כמה דברים בדרך.

פתאום אני מקבל ס.מ.ס: ”זוכר שהשבוע יש יום הולדת לשב“צ? כותב משהו על זה?“ האמת שלא היה לי מושג על מה לכתוב. אבל עכשיו קיבלתי רעיון. שלא הייתי מקבל אם לא הייתי מתאמץ להגיע לפה.

”חיובי“, השבתי. כשאחזור לישיבה אכתוב. לידה קשורה ליום הולדת, נכון?

                                    שב“צ שלום, שמריהו.   

השארת תגובה