לשון, ספרות, חיים

שבת שלום. זה אביעד. ביום ראשון השבוע היתה לי בגרות. לא היה משהו, אבל עברתי אותה. אחרי המבחן בא אלי שמואל: ”אנחנו מתכננים כמה חבר‘ה לנסוע לבאר שבע. אתה בא?“

”מה באר שבע עכשיו?“ שאלתי אותו. ”אתה יודע, להרגע קצת מכל הבגרויות“, הוא הסביר. ”שמואל, יש עוד בגרויות לפנינו“, הזכרתי לו, ”אחר כך יהיה חופש גדול. אין מה לעשות - זאת תקופה עמוסה עכשיו“. ”אין לך חיים“, הוא אמר. נפגעתי.

קצת אחרי שהוא הלך, התחילו לעלות בי מחשבות. התלבטתי, אולי בכל זאת כן לנסוע. לא בגלל מה שהוא אמר. בגלל שבאמת הייתי זקוק לקצת שחרור לחצים.

נזכרתי במשהו שאבא שלי אמר לי פעם. סיפרתי לו שיש לי ים של דברים לעשות ואני לא יודע במה להתחיל. הוא נתן לי עצה חשובה: ”לכל יום יש את סוף היום. עשֵה את הדבר שהכי חשוב שבסוף היום תוכל להסתכל לאחור ולשמוח שהדבר הזה נעשה“.

דירגתי מה הכי חשוב שייעשה, ועשיתי אותו ראשון. אח“כ עשיתי את מה שהיה במקום השני, ואז את השלישי. לא הספקתי הכל (אין מה לעשות, לא היה זמן להכל), אבל את הדברים הכי חשובים - הספקתי.

עכשיו השתמשתי בעצה הזו. חשבתי מה הדבר הכי חשוב שייעשה. היה קשה לי להודות בָאמת, אבל לאחר מאבק עם הרצון לנסוע, עניתי לעצמי שמכיוון שיש לי מתכונת בלשון מחר בבוקר, ובגרות בספרות יום אח"כ - עכשיו לומדים. מה שכן, לקחתי חמש דקות התרעננות.

אחרי חמש דקות (ועשר שניות תוספת זמן...), חזרתי ללמוד. חצי שעה מרוכזת, וגמרתי את כל החומר ללשון. 'לבגרות בספרות אלמד מחר', סיכמתי, וסימסתי לשמואל: ”כמה חבר'ה אתם, ואיך מתכננים לצאת?“ 

הוא התקשר בחזרה: ”רוץ עכשיו“, הוא אמר, ”אמור להגיע אוטובוס". תוך כדי ריצה הספקתי לשמוע ממנו שאני החמישי. רצתי במהירות כזאת שאני ממש רוצה שאצליח לשחזר בבגרות בספורט, והגעתי לתחנה בדיוק כשהאדם האחרון בתור עלה לאוטובוס. ברוך ה‘.

חמישה זה מספר אי-זוגי, מה שאומר שאחרי שהארבעה האחרים תפסו שני זוגות מושבים, מצאתי את עצמי מתישב ליד אדם לא מוכר. הרביעיה פטפטה בינה לבין עצמה, ולי המסכן לא היה עם מי לדבר. אז השתעממתי. כפרת עוונות.

שמואל עצר לי את השעמום. "אז באת בסוף“, הוא הסתובב אלי מהספסל שלפני, "התקפלת בסוף, אה?" "לא התקפלתי", עניתי לו, "החלטתי מרצוני לבוא". "טוב, הוא אמר, "העיקר שבאת, שהוצאת קצת את הראש שלך מהספרים סוף סוף".

”מה בדיוק התכנון לעשות בבאר שבע?“ שאלתי אותו. ”להתפרק קצת מהבגרויות", הוא אמר. "כן, אבל איך?" שאלתי שוב. "אני יודע?“ הוא פלט, ”נקנה קצת אלכוהול ונפתח ראש... החיים שלאחר המוות“. גם כן חיים.

מעולם לא שתיתי אלכוהול (חוץ משבתות, חגים וסעודת פורים), ולא ממש התחשק לי לעשות את זה עכשיו. שמעתי פעם שבהתחלה הטעם מגעיל (לא לכולם, אבל להרבה...), ואם אדם מכריח את עצמו - הוא מצליח בסוף להשתכר ולאבד את השפיות שלו.

אני רוצה להיות שפוי. לא רוצה להכריח את עצמי לשתות משהו מגעיל, רק כדי לאבד את השכל אח"כ ולעשות שטויות. למה לי כל הדבר הזה? מצד שני - לעזוב אותם?

בתחנה המרכזית ירדנו מהאוטובוס. הם התחילו ללכת, ואני עמדתי במקום. "אתה בא?" שאל שמואל. "אני חושב שלא", עניתי. החלטתי מרצוני לחזור. ולא בגלל המבחנים. בסוף היום בא לי להסתכל לאחור ולשמוח שהחיים שלי נקיים, לדעת שעברתי היום בגרות בהצלחה.

                                שב“צ שלום, אביעד.

השארת תגובה