מסיבת סיום

אצלנו בישיבה יש קשר טוב בין התלמידים, ולא רק מאותה כיתה. אפילו לא רק מאותו מחזור. לי, למשל, יש חברותא קבועה עם מישהו שנה מעלי.

היינו חברים מאז שהייתי בחמישית, ובתחילת השנה הוא הציע שנלמד חברותא במסילת ישרים. האמת שהייתי צריך לבטל משהו שרציתי בשבילך הזמן לחברותא, אבל זה היה חשוב לי, אז ביטלתי. הרווחתי חברותא עם חבר טוב.

התכנָון היה לסיים עד סוף השנה. בדרך היתה לו הכתרה להרים ולשנינו בגרויות לעשות, ובין לבין ניסינו ללמוד. שנה הבאה הוא כבר לא יהיה פה. לא הספקנו יותר מדי. היו לו הרבה דברים אחרים על הראש, ולי זה לא היה דחוף. 

בחודש האחרון הספקנו ללמוד אולי שלוש פעמים. לפני שבועיים נזכרתי בזה באמצע ארוחת ערב וכדי לא לשכוח הוצאתי את הפלאפון והתחלתי לסמס לו. באמצע כתיבת ההודעה העברתי אותה לטיוטות והלכתי לשולחן שלו.

ברגע שהתקרבתי, שמינית שלמה קידמה את פני בשירת: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ואתם תעשו בגרויות". לא הספקתי לספור עד שלוש (יחידות), והשולחנות של השביעית ענתה בקול שני: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ואתם תשלימו בגרויות". חבר‘ה, רק באתי לדבר על החברותא…

ניגשתי לשולחן של החבר והתיישבתי לידו. ”ואתם תשלימו בגרויות“, הוא זמזם בחיוך. "תקשיב, מה עושים עם החברותא שלנו?" ”צריך לסיים“, הוא הניח את המזלג על הצלחת. סיכמנו שנשתדל. לא היינו קונקרטיים יותר, והיו לזה השלכות. לא הרבה יצא מה“סיכום באוויר“ הזה.

השבוע פגשתי אותו באמצע המסדרון. הוא רק ראה אותי וכבר פנה אלי: ”נו, מה עם הסיום?“ ”איזה סיום? אנחנו איפשהו באמצע“, אמרתי לו. באותו יום ישבנו שעתיים ולמדנו. למחרת למדנו עוד שעה. יום אחר כך לא למדנו.

לא רציתי להציק לו, מצד שני דאגתי לבדוק מדי פעם מתי נוכל ללמוד. השעון המשיך להתקדם והגיע ליום חמישי האחרון של הלימודים. סימסתי לו אחרי התפילה: ”יש לך זמן? היום מסיימים“. הוא ענה: ”בעז“ה“. ”מתי?“ לא קיבלתי תגובה.

שעה לפני מסיבת הסיום ראיתי אותו. הוא היה באמצע ריצה לארגן משהו. ”יווו, אני מצטער“, הוא אמר. ”יש לנו את כל היום“, אמרתי. ”מקווה שנספיק“, והוא רץ משם.

הרגשתי נאחס בלב. זו חברותא של שנינו! רק לי אכפת ממנה? למה הוא לא משקיע? נכון שהוא בועדת שמינית ובועד הישיבתי, אבל מה עם החברותא האישית שקבענו?

שעה אחר כך ישבתי בחדר האוכל במקומות של השביעית. השביעיסטים לא התחילו לשיר על השנה הבאה. השמינית נראו די מרוגשים, חלק – נראו אדישים.  

בסוף הטקס, השמיניסטים עוברים ליד שולחן הצוות, לוחצים ידיים ומקבלים תעודת סיום. וכל שנה, כשרק נשמעת המנגינה, השמיניסטים מתחילים לבכות. גם המצ‘ואיסטים של היום-יום. מגניב שוקראים לזה מסיבה…

אני אוהב להסתכל על זה, לגלות עד כמה עמוקה החברות. כשקראו בשם של החברותא שלי, לא הסתכלתי. היה לי משהו בלב עליו. חבל שככה נגמרת שנה, אבל זה לא התחיל בסוף השנה. כל השנה יכולנו ללמוד יותר ובסוף לסיים.

הטקס הסתיים והשמיניסטים נפרדו גם מהחברים מהשכבות האחרות, השביעית בעיקר. החברותא בדימוס ניגש אלי. נתתי לו לחבק אותי, אבל לא החזרתי חיבוק אמיץ. איחלתי לו בהצלחה. הוא עבר להיפרד מעוד אנשים. יצאתי משם.

אחרי עשר דקות אני מקבל שיחה. ממנו. התלבטתי, אבל עניתי. ”שמריהו, אתה יכול לבוא בבקשה לבית המדרש?“ באתי. ”ביקשתי מההורים שלי שנצא מכאן קצת יותר מאוחר, עכשיו הם יושבים לדבר עם הר“ם ואנחנו פה עד שמסיימים“, הוא אמר. זה היה התור של הדמעות שלי.

                                    שב“צ שלום, שמריהו. 

השארת תגובה