פרק יא

הבהרה

הסיפור "נגד הזרם" מבוסס לא על סיפור אמיתי אחד, אלא על סיפורים אמיתיים רבים. לצורך הסיפור רואיינו עשרה אנשים שעברו בנערותם תהליכים דומים לאלו המתוארים בסיפור. פרטים רבים בסיפור מבוססים על דברים שקרו במציאות. מאחד המרואיינים קיבלנו גם מכתבים מקוריים של התכתבות שניהל באותן שנים. חלק מהמכתבים הללו הוכנסו לתוך הספר, עם מעט עריכה לשונית והתאמה להקשר הסיפור. המכתבים הוכנסו על מנת לאפשר לקורא לחוות את התהליכים הנפשיים שהביאו לשינוי ולהסכמה הפנימית ללכת גם "נגד הזרם".

יהי רצון שלא תצא דבר תקלה מתחת ידינו, "ויהי נעם ה' א-להינו עלינו".

"תגיד", פתח קובי לאחר שתיקה, "יש לי שאלה".

לצדו צעד צוריה. היו עתה בדרך לבִּירכֵּת-רם, עושים דרכם ברגל מהחניון עד לבריכה עצמה. מצוידים היו בכובעים, במפה, במשקפת שהביא קובי ובאוכל. כעת היו עולים בעלייה לכיוון הבריכה הטבעית היפהפיה, אשר נוצרה מהתפרצות הר-געש בטרם היה אדם על הארץ, ומחשיפת מי התהום בחלק הקטן בו נראית הבריכה.

צוריה שמח מאוד כשקובי התקשר אליו. הציע לקובי להיפגש ולצאת לטיול ביחד. הוא בדיוק מחפש מישהו לטייל אתו. לאן? לגולן. בתקופה הזו של האביב הכל ירוק ופורח ומדהים. כדאי לצאת אחרי החג, כדי שיהיו כמה שיותר לבד, בלי המוני מטיילים נוספים.

לאושרו של קובי לא היה גבול. גם צוריה, גם טיול וגם לגולן…

"כן", צוריה האהיל בידו על עיניו והתבונן קדימה, על העלייה אשר לפניהם.

"למה כל-כך קשה להתקרב לה'? הרי אני רוצה להתקרב אליו, הוא רוצה שאני אתקרב, אז למה הוא מציב בפניי כל-כך הרבה קשיים???"

"או… שאלה טובה, קובי. כולנו שואלים אותה". צוריה שתק קצת, עת המשיכו לצעוד במרץ. קובי חיכה בסבלנות, מביט חליפות בנוף סביבו ובצוריה הצועד לצדו.

"ה' רוצה לראות שאנחנו באמת רוצים, רוצים עם כל הלב, ולא רק קצת. כשקשה וצריך להתעקש ולהתאמץ, יש לך אפשרות להראות לה' שאתה באמת רוצה, ויותר מכך – יש לך אפשרות ליצור בעצמך רצון חזק יותר. בדרך כלל, דווקא כשקשה וצריך להתאמץ, זה מחייב אותך לברר יותר למה אתה עושה מה שאתה עושה, זה מחייב אותך להתעקש, זה מגביר את הרצון שלך. ואז אתה הופך להיות אדם עם רצון גדול של טוב".

"גם על התפילה כתוב כך, שה' עשה את האימהות עקרות כדי שיתפללו אליו, כי הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים". קובי שמח על ההברקה הזו, שזכר מלימוד פרשת השבוע עם רש"י.

"נכון", צוריה התלהב. "אתה שם לב לביטוי המפליא הזה: 'מתאווה לתפילתם'? לה' יש כאילו 'תאווה' לתפילה שלנו. הוא רוצה את הקשר שלנו אתו, לא פחות ממה שאנחנו רוצים את הקשר. בורא כל העולמים, הכל יכול, רוצה את הקשר אתנו, האנשים הקטנים והגשמיים… זה הסוד של הבריאה".

"אשכרה בריאה! תראה איזה יופי!!!"

הנוף היה מקסים. השניים הפסיקו לרגע את השיחה ונעצרו להתבונן. מטעים רבים מילאו את שדה הראייה, ומעליהם התנשא החרמון המכוסה שלג, כמו עוגה עם קצפת נוטפת למעלה.

"יש כאן גם נקודה נוספת", צוריה המשיך לדבר כשהמשיכו ללכת. "תראה, אנחנו הולכים עכשיו לבריכה, אבל אם לא נהנה מהנוף ומההליכה בדרך, אז לא נהנה בכלל בטיול, אלא רק כשנגיע לבריכה, וגם אז כבר נהיה עייפים…"

"ברור שאנחנו נהנים כבר עכשיו. כל רגע אתך זה כיף לי…" קובי חייך, לא מבין לאן צוריה חותר.

"פשש… אתה משלים לי את המשל באופן יוצא מן הכלל!", צוריה חייך אף הוא ועיניו נצצו בשמש. "זו בדיוק הנקודה! למה אנחנו מתלוננים שקשה לנו? כי אנחנו רוצים כבר להיות 'שם', בפסגה, קרובים לה' בכל העוצמה, בלי סיבוכים וקשיים. אנחנו רוצים כבר להיות מושלמים. אבל באמת אנחנו צריכים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים באהבה בכל מצב. אנו רוצים את ה' בכל מקרה, לא רק כשקל ו'הולך' לנו. ה' לא מחכה לנו רק אחרי שנצליח לתקן את הכל. הוא אוהב אותנו במקום שלנו ממש, והוא נמצא אתנו כאן. ואם הוא אתנו גם בדרך, אז כל רגע כיף לנו, כמו שאמרת".

קובי נעצר והביט על צוריה: "אתה בטוח שה' אוהב אותנו ממש גם כשאנחנו בנפילה? גם כשאנחנו מרגישים כל כך רחוקים ממנו?"

"בטוח ועוד איך! אדרבה: דווקא כשקשה לנו ואנחנו מתאמצים לחתור אליו בחזרה, למרות שאנחנו מרגישים רחוקים, אז ה' אוהב אותנו עוד יותר!" צוריה דיבר בהתלהבות, מעומק הלב.

"אבל צריך גם לרצות כל הזמן לתקן ולהתקדם. לא להישאר באותו מקום בגלל שה' אתנו גם שם".

"ברור. זה לא סותר בכלל".

כעת הגיעו לפסגת השביל ובירכת-רם התגלתה לעיניהם במלוא הדרה. קובי לא יכול היה להתאפק ושרק שריקה ארוכה.

"וואו, איזה יופי!", ואחר רגע הוסיף בהברקת פתע: "צוריה, כשנהנים מהדרך אז למעלה נהנים עוד יותר!…"

שנייה אחר כך כבר היו שניהם רצים במורד השביל לכיוון הבריכה. צוריה רץ מהר, אבל קובי לא פיגר אחריו.

הגיעו למטה, מתנשפים.

"אני לא יודע מה אתך", צהל צוריה, "אבל אני קופץ למים". וכבר הוא מתיר את שרוכי נעליו ומוריד חולצתו ומכנסיו, טלית-קטן שלו וגופייתו, נותר עם בגד ים וללא שהות רץ למים.

"המים עמוקים פה מיד בהתחלה", קורא צוריה לקובי וקופץ. קובי צופה על צוריה קופץ, נעלם בתוך המים לכמה שניות וראשו מציץ שוב. הוא מתיז טיפות משערו ופניו נוצצות בשמש.

"נו, אתה בא?"

האמת היא שלקובי נוח יותר בחוץ, לא מתחשק לו להתחיל לפשוט את בגדיו ולהיכנס למים הקרים, בתקופה זו של האביב, אבל ברור שהוא לא יפגר אחרי צוריה. בתוך דקה גם קובי משתחרר מלבושו ומשכשך את רגליו במים. המים קרררים…

"הרב יעקב", קורא אליו צוריה בבדיחות הדעת, "אתה לא זוכר מה דיברנו כשהייתי אצלכם בישיבה? מי שנשאר עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, לא נהנה לא פה ולא שם. יאללה, קפוץ!"

 אח! איזה קור!!! למה עשיתי את זה??? אך כמה שחיות ימינה ושמאלה בתוך המים, וגופו כבר החל להתרגל לטמפרטורה.

שעה ארוכה שהו שם. המים היו עמוקים ברוב המקומות, וצריכים היו לשחות. צוריה החל לשיר: "מקולות מים רבים, מים רבים אדירים, אדירים משברי ים, אדיר במרום, ה'!"

קובי התבייש להצטרף. צוריה לא ביקש. לא היתה לו בעיה לשיר לבד.

כשצוריה החל לשיר אחר כך "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", קובי כבר התגבר על הבושה. שרו בשניים, מביטים במים ובשמים. איזה יופי של מים, יוצרים עיגולים-עיגולים סביבם. העננים משתקפים במים, וההר סביבם, התוחם את לוע הר הגעש הקדום, יוצר צל ענק אשר מגיע כמעט אליהם, במקום שחייתם.

"המים פה לא צלולים", כך קובי, לאחר צלילה קלה.

"אתה יודע שאלו מים מתוקים מאוד, נראה לי שעוד יותר מהכינרת. הרבה שנים לא הבינו איך המים כאן מתוקים כל-כך. הרי לא רואים שהמים מגיעים מאיפה שהוא וגם לא רואים שהם יוצאים.

זו בריכה עומדת. היא היתה אמורה להיהפך לביצה. לכן ברור שבאמת מתחת לפני השטח ישנם זרמים תת קרקעיים שמביאים את המים לבריכה ומוציאים מים מהצד השני. אתה מבין איזה מדהים זה? כשמצרפים לכך את ההבנה שאנחנו נמצאים בתוך לוע פעור של הר געש עתיק, יוצא שהלוע חושף חלק קטן מתוך מערך של מי תהום, וכל שאר המחילות של המים נמצאות עדיין מתחת לפני האדמה, ואינן חשופות".

צוריה סיים לדבר וצלל צלילה עמוקה. זמן רב עבר מאז צלילתו. קובי כבר החל לדאוג. לפתע חש שמישהו תופס ברגלו ודוחף אותה למטה. הוא הפליט צווחת מחאה, אך ראשו כבר שקע. שנייה לאחר מכן הוא נדחף כלפי מעלה בחזרה. ראשו של צוריה בצבץ לידו, צוחק בחדווה.

"לא ידעתי שאתה כזה שובב!", התריס קובי, אחרי שסיים להשתעל.

"איך לא ידעת? רואים עלי מיד, לא?"

החלו לשחות לאט לעומק הבריכה, רחוק יותר.

"מה העומק של המים כאן?", שאל קובי.

"במקום הכי עמוק, באמצע הבריכה, היא מגיעה לעומק של תשעה מטרים בערך".

"איך יודעים? מישהו צלל לשם?"

"לאו דוקא. יש שיטות למדוד עומק, על ידי השלכת חפץ ומדידה של הד גלי הקול".

"פעם חשבו שהבניאס מגיע מכאן, מבירכת רם", הוסיף צוריה כעבור דקה של שחייה. "יש איזה סיפור שמופיע כבר אצל יוסף בן מתתיהו, על חוקר אחד שעשה ניסוי ודרכו גילה את הקשר התת-קרקעי בין בירכת רם לבניאס. הוא שם קש על פני המים כאן ואחר כך מצא אותו בבניאס. אבל זה סיפור תמוה מאוד: קודם כל, קש צף

על פני המים ולא שוקע. לא יכול להיות שהוא עבר מתחת לפני הקרקע. דבר שני, איך הוא יכול לדעת שזה אותו קש? בכל מקרה, גם במדרש מופיע רמז לתיאוריה הזו: כתוב הרי שמשה רבנו לא הורשה להיכנס לארץ. המדרש אומר שהוא ביקש מהקדוש-ברוך-הוא להיכנס במחילות, אחרי מותו, דרך החרמון, לבניאס. כנראה שהמדרש מתכוון ל'מעבר' שאמור להיות מבירכת רם. בכל מקרה, יש כנראה קשר כלשהו בין המים כאן למים שבבניאס ובירדן".

"פששש… צוריה, מאיפה הבקיאות הזו? חשבתי שאתה יודע רק תורה!"

צוריה חייך: "חשבת…"

"נו באמת, מאיפה הבקיאות הזו?"

"בשמינית עשיתי קורס של הדרכת טיולים. אני מאוד אוהב את הארץ. ממש מרגש אותי לדעת שבכל המקומות שבהם אנחנו מטיילים, התהלכו אבותינו לפני אלפי שנים. ממש כאן. יש מסורת שבאזור כאן היתה ברית בין הבתרים עם אברהם. בכל האזור הזה היו הרבה מלחמות לאורך שנות המלוכה בתנ"ך, עם עמי ארם. היה פה בגולן יישוב יהודי גדול מאוד. גם ביהודה ושומרון, שם בכלל אני מתרגש כולי כשאני נוסע והולך על הגבעות. שם התהלכו האבות, שם התנחלו השבטים, שם ניהלו מלחמות עם הפלשתים, עם העמונים ועם עמי כנען. ההרים שם, הרי ארץ ישראל המקראית, התנ"כית, יש איזו קדושה שאופפת אותם, איזה הוד קדומים".

"איזו השתפכות…"

צוריה התיז עליו מים. קובי התיז בחזרה. במשך כמה דקות נהנו מהתזות הדדיות. אחר חתרו לחוף, למקום שבו השאירו את תיקיהם ולבושם.

לאחר הקפת הבריכה הגיעו לעלייה תלולה. טיפוס על אבני הבזלת ורסיסי הטוּף זיכה אותם בתצפית מדהימה על כל הסביבה.

"מכאן אנחנו ממשיכים ליער אודם".

"אני יודע. הייתי כאן כבר פעם, מזמן. צוריה, תראה את העץ הזה, איך שהענפים שלו יורדים ומשתלשלים מלמעלה עד למטה. מדהים!"

"כן, 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה'. כל אדם מחובר גם הוא לעץ עבה, בעל שורשים רוחניים וגזע רחב, והוא משתלשל עד לכאן, יורד מלמעלה עד למטה, נוגע באדמה, בעולם הזה. אבל שורשו הוא גבוה מאוד. לכן כל מעשה שלנו משפיע בכל העולמות".

"גם כשאדם חוטא?"

"כן. האדם משפיע על הכל, בין בדברים הטובים שהוא עושה ובין בדברים הלא-טובים. אמנם, רק אם זה חטא חמור שעונשו 'כרת', אזי הנשמה נכרתת, ממש כמו ענף של עץ שנכרת מגוף האילן ונשאר נפרד ממנו. ואז גם אם הוא עדיין נשאר פה בעולם, הנפש שלו כבר איננה מחוברת למקור, הוא מתהלך פה כמו בהמה, עם נפש, אבל בלי נשמה".

צוריה שיחק עם המשקפת של קובי, מנסה לכוון אותה. "לא כל יום רואים נוף כזה".

קובי היה עדיין תחת רישומם של דברי צוריה. "אני לא יודע מה יותר יפה ומדהים, הנוף שאנחנו רואים מכאן או הנוף של התורה… זה מדהים מה שאתה אומר. אם כולם היו יודעים את הדברים האלה…"

צוריה הצמיד את המשקפת לעיניו והחל להתבונן למרחוק. "משקפת מעולה", פסק, כאילו לא שמע את הערתו של קובי. לאחר כמה רגעים הוסיף: "כדי לראות את הנוף היטב צריך משקפת. לא לכולם יש". קובי הבין למה התכוון.

צוריה העביר לקובי את המשקפת. אחר החלו לפסוע יחדיו לכיוון יער אודם. שמחה עילאית מילאה את לבו של קובי, שמחה שקשה לתאר. הודאה עצומה לה' על שהביא לו מישהו כמו צוריה, על הטיול הנפלא הזה. הוא פשוט נהנה כאן מכל רגע, מכל רגע ורגע. איך צוריה הגיע לכל הדברים הללו, לכל ההבנות הללו? איך הוא חי אותם כל-כך, בפשטות ובענווה כזו? האם גם אני אוכל להגיע לכך?

 

u

 

"העולם שה' ברא לנו הוא עולם גדול ונפלא. בכל ברייה, גם הקטנה ביותר, מוצפן אור גדול וקיימת חכמה עמוקה מני ים. כל חלקיק, כל כרומוזום ניצב בדיוק במקום בו הוא אמור להיות, והכל מתקשר בקשר הדדי הרמוני ומופלא. בכל עלה ועלה יש חכמה עצומה. ראיתי פעם ספר שלם שכל כולו מתאר רק את החכמה שיש בעלה אחד קטן. וה' יתברך משגיח על הכל, בכל רגע".

ישובים היו ביער אודם, תחת האלונים הרבים הפזורים סביבם. פרחים עדינים הציצו להם בינות לסלעי הבזלת הפזורים על האדמה, מלאת העלים והבלוטים. כאילו נכנסו לתוך סרט… קובי התבונן בפני חברו הבוגר. אחח… איזה חבר!

"אם על כל תא ותא שבעלה הוא משגיח, אם על כל דומם וכל צומח וכל חיה יש השגחה תמידית, 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן' – אז בוודאי שיש השגחה על כל אדם, ועוד יותר על כל יהודי, שכל אחד הוא כמו בן יחיד לקדוש-ברוך-הוא. אילו היינו יודעים עד כמה ה' אוהב אותנו! איזו אהבה עצומה-עצומה-עצומה, כמה אהבה! כתוב בזוהר שאם היו יודעים בני אדם עד כמה ה' אוהב אותם – היו שואגים כאריות ורצים לרדוף אחריו! הבעל-שם-טוב הקדוש אמר שהלוואי ונזכה לאהוב את הצדיק הכי גדול בישראל, כמו שהקדוש-ברוך-הוא אוהב את הרשע הכי גדול בישראל. העולם באמת מלא באהבה, תביט מסביב ותראה, אהבה שאינה נפסקת לרגע. ה' מחיה את הכל בכל רגע, כל תא, כל כרומוזום, כל אטום, כל צירוף של תאים… בוא ונרגיש את זה, קובי! נרגיש, שלא יישאר בתור סיסמאות!"

צוריה חיטט בתרמילו, אחר הוציא חליל.

"פשש… צוריה, לא ידעתי שאתה מחלל!"

"אז עכשיו תדע!…" צוריה ליטף את החליל וקירב אותו לשפתיו. מנגינות מוכרות החלו להתנגן, תחילה מנגינות שמחות ומרנינות, ולאחר מכן מנגינות שקטות יותר, נוגות ומלאות ערגה וגעגועים.

קובי עצם את עיניו. אה! כמה היה רוצה להנציח את הרגעים הללו, שלא ייגמרו לעולם, שלא יעבור הקסם.

החליל נדם. צוריה היה שקט אף הוא. כעבור כמה רגעים החזיר את חלילו לתרמיל. קובי הביט בו. לראשונה נראה היה לו שבושה קלה נסוכה על פניו של צוריה. ואולי תוגה?

העמיסו תרמיליהם על גבם והמשיכו ללכת בינות לאלונים, עולים מעלה. רק צעדיהם נשמעו על מרבד העלים. צוריה הפר את הדממה:

"אבל יש רע בעולם. לא נכחד. יש קשיים, יש ייסורים, יש כאבים גדולים. גדולים מאוד. ויש גם רשעים בעולם, שכל מטרתם להרשיע ולהרוס. יש בלבולים ומבוכות, ערפל, חשכה. על פני השטח נראה פעמים רבות שה' עזב את הארץ, חס ושלום. הרשעים מצליחים, מרימים ראש, הצדק מושלך לארץ ואין מי שיעזור. זועקים לה' ולא נענים, מנסים להתקדם אבל נסוגים…

"איך זה יכול להיות? איך מקור כל האהבה יוצר לנו כאב, יוצר לנו קושי? הרי כתוב 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב', ומצד שני כתוב גם 'יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה'.

"אמנם כתוב 'בּוֹרֵא רָע' ולא 'עושה רע', כי ה' יצר רק את האפשרות שיהיה רע. את הרע עצמו עושים הברואים, בין אם אלו בני האדם ובין אם אלו מלאכים רעים שמקבלים את כוחם מכוח הבחירה של האדם. אבל בכל מקרה, סוף-סוף ה' אחראי גם לרע שיש בעולם, הוא ברא את הכוח שלו והוא גם נותן לו להתקיים. למה? למה הוא עושה לנו את זה? איך ה' הטוב נותן לזה לקרות? ואם הוא נותן, אז אולי חלילה הוא לא כל-כך טוב?

"אני חייב להגיד לך קובי, שיש כמה גישות לשאלה הזו. גישה מרכזית מאוד אומרת שה' ברא את הקושי והרע כדי לאפשר לאדם בחירה. אם לא תהיה בחירה, לא תהיה לאדם אפשרות לקבל שכר בזכות, הוא לא ייהנה מהשכר, כי זה יהיה שכר שניתן לו במתנה, מבלי שהוא עבד בשבילו".

"נהמא דכיסופא", "לחם-בושה", זכר קובי את הביטוי. אין זו הפעם הראשונה ששמע את ההסבר הזה כתשובה לשאלה מדוע נברא העולם הזה. אבל אותו התשובה הזו אף פעם לא סיפקה באמת.

"צוריה, אני חייב לומר לך שאולי התשובה הזו נכונה, אבל אותי היא לא מספקת. שמעתי את התשובה הזו כמה פעמים, אבל אף פעם לא הבנתי אותה. הרי ה' היה יכול לברוא אותנו בצורה כזו שנהנה מהשכר גם בלי בחירה. ואתה יודע מה: אפילו אם נאמר שיש שכר יותר קטן – עדיף לקבל שכר קטן יותר, ולא לסבול כל-כך הרבה. למה ליצור את הכאבים הללו? את הרוע הזה?"

צוריה חיבק את כתפו של קובי. "איך שאני אוהב אותך, קובי. אתה צודק לגמרי. גם אני הרגשתי בדיוק אותו דבר, הרבה זמן. עד שלמדתי קצת יותר והבנתי שזה הרבה יותר עמוק, אפילו יותר מהעומק של בירכת רם…"

קול רשרוש נשמע, משהו עבר להם ליד הרגליים, מתחת לעלים. נחש? לטאה?

צוריה המשיך: "שכר כפוי, שאין לך חלק בו, הוא אכילה ממשהו שאינו שייך לך. ודבר שאינו שייך לך באמת, אתה לא מחובר אליו באמת ולא יכול להנות ממנו באמת. זה כמו להסתכל על שמחה גדולה בחתונה של מישהו שאתה בכלל לא מכיר. הבושה היא רק הביטוי לכך שהדבר אינו שייך לך, אבל עיקר הנקודה היא חוסר החיבור. כשהאדם מתקן את העולם בעצמו, על ידי בחירתו, הוא זוכה על ידי כך לשכר גדול. הפעם זה שכר על מה שהוא בעצמו היה שותף מרכזי בו. זה כמו לרקוד בחתונה שלך, אחרי כל החיפושים, ההתלבטויות, תחושת הבדידות וכמובן… הפאדיחות…"

קובי חייך. גם צוריה. אבל היה בחיוך שלו משהו עצוב.

"חלק גדול מן השכר", המשיך צוריה, "הוא ההבנה שלאחר מעשה, איך כל הכאב היה לטובה. פתאום הפאזל יושלם ואנחנו נראה את כל התמונה. פתאום כל מה שהיה נראה לנו כרע הגדול ביותר, יתגלה באמת כטוב הגדול ביותר. זה מה שכתוב בנבואה של בלעם: 'כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל'.

"ויש עומק גדול עוד יותר: הרע נועד כדי שיהיה כאב, כי רק אם יש כאב יש גם טובה. כתוב במדרש ששום דבר אינו מורגש אלא רק בהשוואה להיפך שלו. אלמלא המוות לא היה מובן מה הם חיים ואלמלא החיים לא היה מוות. אלמלא הרע לא היתה משמעות לשלום ואלמלא היה שלום לא היתה משמעות לרע. אם אין טהרה אין גם טומאה ואם אין טומאה אין טהרה. אם אין צדיק אין רשע ואם אין רשע אין צדיק".

"מצטער, אבל לא הבנתי".

"אתה לא צריך להצטער…"

"אלו דברים עמוקים בשבילי. צריך 'להחזיק ראש'. אבל אני ממש שמח שאתה מדבר על זה. נראה לי שהשאלה על הרע בעולם מעסיקה הרבה אנשים".

"הרבה? נראה לי שאת כולם. טוב, אני אנסה להסביר את דברי המדרש: אם האדם לא היה נברא מלכתחילה חסר, הוא לא היה נהנה כלל מהשלמות ולא היה מתענג מהטובה שהיה נמצא בה. אם תנסה לחשוב על כל הדברים הטובים שאנחנו נהנים מהם, תגלה שיש הנאה רק משום שיש גם חיסרון. קח לדוגמה מציאות של שמחה, למשל: להורים נולד ילד. למה הם שמחים? משום שבכלל לא מובן מאליו שיש ילד. ברור שזוג שנשוי הרבה שנים ואין להם ילדים – ישמחו כפל כפליים, משום שהם יודעים מה פירוש הדבר שאין ילדים. אבל אפילו זוג שהכל הלך להם בקלות, מה שהם שמחים הוא משום שהם יודעים שילדים אינם דבר מובן מאליו. אם לידת ילדים היתה עניין רגיל ומובן כמו כל נשימה שלנו, אז לא היה בה שום דבר מיוחד ולא היתה שמחה. ככה זה בכל דבר. בלי חיסרון אין גם מלֵאוּת".

"אבל אני לדוגמה נהנה מתינוקות קטנים בגלל שהם מתוקים, החיוך שלהם, הצחוק שלהם, התמימות שלהם…" "נכון, אבל גם פה שולט אותו עיקרון: אנחנו נהנים מהחיוך ומהצחוק, מכיון שרוב האנשים לא תמיד מחייכים. רובם עצובים. לכן כשמישהו מחייך, זה משמח גם אותנו. תאר לעצמך שכולם היו הולכים תמיד עם חיוך מרוח על הפנים, כאילו נתקעו להם השפתיים בזווית של חצי ירח…" צוריה חיקה חיוך מרוח וקובי חייך בעל כרחו. "גם מה שאתה מתפעל מה'חידושים' שלי, הוא רק משום שלא הכרת אותם לפני כן, אתה היית בחיסרון. אני, נגיד, כבר לא כל-כך מתפעל מהם. אני צריך עומקים גדולים יותר כדי להתפעל ולשמוח". קובי שתק. מחשבות מתרוצצות במוחו. "איך באמת אתה יודע את כל זה?" שאל לבסוף. צוריה נאנח אנחה קלה. "אח שלי, אתה חושב שדברים מגיעים בעולם הזה בקלות? כאבים, הרבה כאבים. כשכואב אז מוכרחים לחפש, מוכרחים למצוא, כשכואב מאוד אז אתה לומד על בשרך את התשובות, מתחבר אליהן…" קובי היה בהלם. צוריה?! כאבים?! הוא לא יכול היה להתאפק, ושאל: "מה כואב?" צוריה חייך. אחר שתק שוב, חוכך בדעתו. "אני מעדיף לא לספר כרגע. אולי בעתיד", אמר לבסוף, ולא יסף.

המשך יבוא...

לרכישת הספר במחיר מסובסד למדריכים ובני נוער, התקשרו או סמסו ל- 0543896930 

השארת תגובה