פרק יב

הבהרה

הסיפור "נגד הזרם" מבוסס לא על סיפור אמיתי אחד, אלא על סיפורים אמיתיים רבים. לצורך הסיפור רואיינו עשרה אנשים שעברו בנערותם תהליכים דומים לאלו המתוארים בסיפור. פרטים רבים בסיפור מבוססים על דברים שקרו במציאות. מאחד המרואיינים קיבלנו גם מכתבים מקוריים של התכתבות שניהל באותן שנים. חלק מהמכתבים הללו הוכנסו לתוך הספר, עם מעט עריכה לשונית והתאמה להקשר הסיפור. המכתבים הוכנסו על מנת לאפשר לקורא לחוות את התהליכים הנפשיים שהביאו לשינוי ולהסכמה הפנימית ללכת גם "נגד הזרם".

יהי רצון שלא תצא דבר תקלה מתחת ידינו, "ויהי נעם ה' א-להינו עלינו".

"איך קוראים לך?"

"קובי".

"קובי מה?"

"קובי לנדאו".

"מאיזו ישיבה אתה?"

זו כבר הפעם השמינית בחצי השעה שהוא כאן ששואלים אותו את השאלות הללו. פתאום הוא נהיה חשוב. כולם מתעניינים בו. כמה מהחבר'ה גם התעניינו האם הוא "מסודר", כלומר: האם כבר יש לו חדר לישון ואם יש לו חברותות לסדרי הלימוד, אם הוא בכלל מעוניין. ובכלל - אם חסר לו משהו הוא יכול לגשת אליהם.

ההתעניינות הזו שבתה את לבו. הרגיש ממש בבית.

הביט סביבו. בית המדרש רעש מקולות הלימוד. חלק מהבחורים ישבו ולמדו בחברותות וחלקם למדו לבדם. היו שלמדו בקולות רמים והיו שהתנדנדו ושיננו בקול נמוך. יכול היה לקלוט פיסות קטנות של מילים מתוך בליל הקולות: "רבי מאיר", "רבי יהודה", "פסיק רישיה", "אינה צריכה לגופה".

"אבל אתה לא מבין?", שמע את השאלה הנזעקת מתוך שורות הלומדים שלפניו, "לפי מה שאתה אומר יוצא שפסיק רישיה דלא ניחא ליה זה ממש אותו הדבר כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה!"

"נכון! אני טוען שזה מה שה'תוספות' טוענים! תסתכל שוב בלשונם!" הקול נשמע כאוב, כאילו העניין מציק לו מאוד והוא לא יסכים להתפשר עליו בקלות.

קובי הסיט את מבטו לעבר קצהו השני של בית המדרש. שם התגודדו כמה תלמידים בוגרים יותר סביב אדם מבוגר שנראה כאחד הר"מים כאן. הם הקיפו אותו והאזינו לדבריו, מרותקים, מטים אוזן, שלא לאבד אף מילה.

אין ספק שלהיכנס לבית מדרש כזה, זו חוויה מיוחדת במינה - חשב קובי לעצמו - אפילו למי שאינו מבין מאומה ממה שנאמר כאן. לראות באיזו התלהבות ובאיזו מסירות אנשים נותנים את נפשם על דברים שנראים כל-כך לא שייכים לעולם שלנו, כל-כך נטולי זיקה אל החיים היומיומיים הרועשים והצעקניים שבחוץ. אבל מצד שני, אלו דברים שהמיוחדות שבהם היא, שהם ניתנו מהקדוש-ברוך-הוא, יוצר העולם והאדם. אין זה קובץ חוקים שאנשים חשבו עליהם. דווקא העובדה שהוויכוחים והדיונים כאן סובבים סביב דברים שאינם אנושיים וארציים, היא היוצרת את המיוחדות הגדולה שכאן: רעש ועוצמה שכמו קוראים הם תיגר על הרעש וההמולה שבחוץ. כמו מכריזים הם שיש חיים עמוקים יותר, קדושים יותר, מיוחדים ונצחיים יותר מהעולם החולף והעובר שמחוץ לישיבה.

למרות התחושה הנעימה והחזקה שפיעמה בו למראה כל אלו, חש גם פיק ברכיים, הססנות מחודשת: האם גם אני מסוגל לשבת וללמוד כך? האם התורה מתאימה גם בשבילי? האם היא יכולה להתחבר גם לחיים שלי? האם אצליח להסתדר במקום שכזה לאורך זמן? רצון חזק יש לי. אני מאוד מאוד רוצה. אבל האם יש לי גם יכולת?

ומצד שני, הנעימות והחברותיות בה קיבלו אותי כאן, כל השאלות לשמי ולשלומי, בטבעיות כזו, מראות ומעידות כאלף עדים שהאנשים כאן אנושיים לחלוטין. אנשים כמוני, כמו חבריי בישיבה התיכונית. אם אעבוד נכון, אם תהיה לי סבלנות, גם אני אתרגל, גם אני אצליח. הרי שכל יש לי, ברוך ה'. רצון ישנו גם כן. אז מה שצריך עכשיו הוא סייעתא דשמיא. גם זו ישנה במידה הגונה. הרי ללא עזרה משמים לא הייתי כאן כלל. אני כאן משום שה' יתברך הוציא אותי מ"שם" והוליך אותי את כל הדרך עד לכאן. אז אם ה' אתי, אפשר להמשיך קדימה!

***

התור בחדר האוכל התקדם בעצלתיים. למרות זאת, איש לא דחף ולא ניסה לעקוף. ניכר היה כאילו הבחורים אינם מתרגשים כלל מהתור הארוך, אלא מנצלים את זמן העמידה בתור כדי לדרוש איש בשלום רעהו ולהחליף מילים שקשה להחליף בזמן הלימוד ב"סדרים". מסביב נראו טפיחות הדדיות ולחיצות ידיים, חיבוק וחיוך, כאילו היה זה "מפגש מחזור" באיזו חתונה, ולא ארוחת צהריים של יום-יום. אחד הבחורים אף החל לשיר לעצמו בלי בושה. לידו של קובי עמדו זוג חברים שניצלו גם את הזמן הזה כדי לדון על מה שלמדו ב"סדר". לא נראה היה שהם עושים מאמץ מיוחד לשם כך. הם פשוט המשיכו את הדיון בו עסקו בבית המדרש.

גם לקובי היתה סבלנות. הוא ניצל את הזמן הזה כדי להתבונן בבחורים ובמקום. חדר האוכל כאן היה די מטופח; לא כמו בישיבה הגבוהה הקודמת בה שהה. צמחים מפלסטיק עיטרו את הקירות, תמונות של גדולי ישראל, וילונות מקושטים המכסים על חלונות גדולים... קובי סרק במבטו את כל האולם. כל מקום חדש מעורר סקרנות ומחדד את החושים הבוחנים, עד שמתרגלים גם אליו.

סוף-סוף הגיע תורו. לקח את המצקת בידו האחת ומילא מן הירקות המבושלים אל תוך הצלחת שאחז בידו השניה. האוכל כאן דווקא נראה טוב, חשב לעצמו. עוד מעט נטעם ונראה אם גם הטעם לא מאכזב...

קובי כבר לקח אורז והתקדם למגש של המנה העיקרית. חדר האוכל המה מדיבורים כמעט כמו בית המדרש. לפתע נשמע קול נפילה. קובי הביט וראה את אחד הבחורים עומד קרוב אליו בידיים ריקות, על מכנסיו רוטב עגבניות נוטף ולמרגלותיו הצלחת שלו, הפוכה על הרצפה עם כל תכולת ארוחת הצהריים שבה. איזו בושה! קובי ציפה לשמוע את קולות החבר'ה בנהמת שמחה לאיד, או לחילופין איזה שיר סוחף: "איזה פשלה, איזה פשלה! אואואו..." בישיבה התיכונית זה היה הנוהל הקבוע במצבים מעין אלו. אבל תחת זאת, כאן התנהלו העניינים בצורה שונה לחלוטין: כמה מבחורים המחכים בתור הזדרזו לעזור לבעל הצלחת ההפוכה. אחד החל לאסוף את תכולת הצלחת מהרצפה, השני הגיש לו נייר טואלט כדי שיקנח את מכנסיו והשלישי רכן ובחן במה עוד אפשר לעזור.

קובי הביט סביבו. ראה את כל הבחורים היושבים ואוכלים, ממשיכים באכילתם ובשיחתם ומשימים עצמם כאילו לא קרה דבר. כמעט אף אחד לא הסתכל על המחזה שנוצר, מלבד אלו שנחלצו לעזרה. פשוט עשו עצמם כאילו לא ראו, כדי שהבחור שצלחתו נפלה לא יחוש כל בושה. לא היתה כאן פעולה מיוחדת, אלא פשוט הנהגה ישרה, מתחשבת, הגיונית. חיי חברה שונים ונפלאים הרבה יותר מאלו שבסניף או בישיבה התיכונית.

רמת האוכל היתה סבירה בהחלט. אבל לקובי כבר לא היה חשוב הטעם. את לבו מילאה שמחה.

***

הרי השומרון נשקפו מבעד לחלון. גבעות עגולות עשויות מדרגות-מדרגות באבן. עוצמת הפשטות של ארץ ישראל הקרינה על החדר הזה, בו ישבו הבחורים מה"שיעורים" הנמוכים ושתו בצמא את השיעור שהעביר הרב איתן, ראש הישיבה. גם כאן הושמעו דברים עצומים, דברים מלאים עוצמה, אבל נאמרו בפשטות שובת-לב ונחצבו מקירות הלב, כמו ההרים שבחוץ.

נושא השיעור, כפי שנכתב בלוח השיעורים שבחוץ, היה "חיזוק חשיבות לימוד התורה". פעם בשבוע היה הרב איתן מעביר שיעור בנושא, בפני הבחורים הצעירים יותר בישיבה.

"המצב של עם ישראל מדאיב כל לב. הפיגועים המתמשכים, הפצועים וההרוגים, הרפיסות של ההנהגה, חוסר הכיוון, חסרון האמונה. אין הנהגה, אין מי שיוביל את העם אחריו ויראה לו את הדרך. יש כוחות כל-כך עצומים לעם הנפלא שלנו, אבל הם כלים ואובדים באין מי שיאגד את כולם ביחד. 'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם'.

"עם ישראל נמצא בתוך תהליך של גאולה, מתקדם לקראת תיקון העולם במלכות ש-די. כיוון שזה התהליך המשמעותי ביותר בכל תולדות העולם - קמים לו המון מפריעים מכל הכיוונים. הדברים כבר נצפו מראש, במקורות רבים. מכל הכיוונים נלחמים נגדנו, ואנחנו, עם ישראל, עלינו תלוי כל העולם. רק בנו תלוי אם התהליך יתקדם מתוך רחמים או שמא 'בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם', חס וחלילה. אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומנו.

"לב כל יהודי מקשיב, זועק וכואב. רוצים לקום ולעשות מעשה, לשנות, לתקן. קשה לנו לשבת בבית המדרש, ללמוד פרטי הלכות ולשקוד על הגמרא, כאשר בחוץ מתחוללות שתי מלחמות קשות: מלחמת התשה בזירה הערבית, ומלחמת תרבות בזירה ה'מערבית'..."

לא היה צורך ביותר ממשפטים ספורים, כדי לקלוט שהדברים שאומר ראש הישיבה בשיעור, אינם סיסמאות עבורו ואינם רק דברים שהוא למד וקרא, אלא דברים שהוא חי, חווה, מרגיש, ומנסה מאוד להעביר לתלמידים, להרטיב אותם מהמעיין שעולה על גדותיו. קשה היה להצביע על דבר מושך ומרתק במיוחד בשיעור הזה. לא תנועות ידיים ולא הבעות פנים, לא טון כריזמטי וגם לא מראה מרשים. היתה זו יראת שמים שעברה אל התלמידים מעבר למילים, יראת שמים שהיתה נסוכה על פניו של הרב ונשמעה בקולו, מין קדושה שאופפת אותו בשעה שהוא מדבר. צוריה סיפר לקובי שהתחושה הזו מלווה אותו בכל שיעור של הרב איתן במשך השנים שהוא כאן. אין זו תחושה חולפת, של התלהבות רגעית ממשהו חדש. "כָּל אָדָם שֶׁיֵּש בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם - דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים". קובי חשד קודם לכן שצוריה קצת מגזים, מתלהב יתר על המידה, כ"חסיד שוטה". מסתבר שלא. זה כבר מוסיף לישיבה כאן עוד נקודה...

הרב איתן דיבר על חשיבות לימוד התורה כדי להצליח להעלות את כל עם ישראל. הוא הסביר שרק מתוך עבודה רוחנית מאומצת דרך ההלכה והלימוד, ניתן לבנות מערכות של עשייה המושתתות על ביטול גמור לרצון ה'.

"את זה צריך לדעת: אם אתה מסתכל על כל עבודת ה' רק 'בגדול', וכל מיני פרטים של 'בורר' ו'לאלתר' לא מעניינים אותך - גם בעולם העשייה הרעיון הגדול יישאר רק 'בגדול', אך כשירד לפסים מעשיים ולפרטי הפרטים הקטנים - הכל יתמוסס.

"ככל שאדם הוא יותר גדול - כך הוא מקפיד על דברים יותר קטנים. את רבי עקיבא הגדול שנכנס לפרד"ס ויצא ממנו בשלום, רואים אנו דן על פרטי פרטים כל-כך קטנים ולכאורה לא חשובים. בתקופה הסוערת שבה הם חיו התחוללו כל גזירות רומא, מרד בר כוכבא, המהפכות והצרות, ובמה הם מתעסקים? בשאלה האם זה 'כזית' או 'כביצה'! כי החכמה היא לעבוד את ה' בכל פרט ופרט, בדברים הקטנים, ולא רק 'בגדול'.

"נכון שכרגע, כשהאדם יושב בבית המדרש ולומד הוא אינו פועל בשטח בפועל בעניין זה, אך ברגע זה הוא בונה בניין גדול שיוכל לשמש אחר כך לפעולה המעשית ולהקמת צבא גדול. ה'מלאכה שאינה צריכה לגופה' וה'פסיק רישא', ה'בורר' ו'אוכל מתוך פסולת', 'שור שנגח את הפרה' ו'חצר השותפין' - כולם חוליות בתוך המפעל האדיר הזה".

תלמידים רבים סיכמו את הדברים הנאמרים במחברת או בקובץ דפים. אחרים סיכמו במחשב נייד, ויש שהקליטו. אפפה את החדר מין תחושה של שליחות, של ישיבה בחוד החנית, בפו"ם - פיקוד ומטה - של גאולת ישראל. קובי הרגיש רצון שהשיעור לא יסתיים לעולם. כל-כך הרבה עוצמה ומלאות הוקרנה בו.

"כל מה שדיברנו עד עתה הוא מתוך מבט רציונלי-שכלי", המשיך ראש הישיבה. "אבל בנוסף, צריך להסתכל על העולם במבט אמיתי וכולל יותר. מה שנראה על פני השטח איננו האמת של העולם, אלא רק החיצוניות שלו. בפנימיות מתקיימים תהליכים עמוקים הרבה יותר. העולם הזה הוא רק התגלות של כל העולמות העצומים שמעליו, ומה שקורה שם - משפיע כאן. ללימוד התורה יש ערך עצום בפני עצמו, מעבר לתועלת המעשית שתצא ממנו אחר כך. בעצם העובדה שיהודי מתקדש ועולה - שכינה שורה עליו יותר ומתוך כך גם בכלל ישראל. כל לימוד כאן יכול לגרום לתיקון של איזה יהודי מתל אביב, לעזור לאחד שמתנדנד ומתלבט אם להיות חלק מעובדי ה' או לא - להכריע את הכף לכיוון הנכון.

"ממילא, כל אחד שמצטרף לתת יד למחנה הקורא בשם ה', שמוכן לעבוד במסירות נפש למען שמו הגדול, למען עם ישראל - חשיבותו בהוויה כולה עצומה מאד. מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו פועלים ומשפיעים גדולות ונצורות. קשה לראות זאת על פני השטח, אבל זו האמת".

השיעור נמשך והלך. הבחורים כולם הטו אוזן קשבת, גמעו את הדברים בצמא.
כשהסתיים השיעור וכולם קמו לצאת, הרגיש קובי הרגשה מוזרה, מיוחדת, תחושה שקשה להגדירה. הרגיש שכאן התחוללה נקודת מפנה משמעותית ביותר. כאן נחתם תהליך שהחל לפני למעלה מחצי שנה. ניתן לומר שעכשיו הוא "חצה את הקווים" ועבר את "גדר המערכת". הוא כבר שייך לעולם שיש כאן, לעולמה של הקדושה. למרבה הפלא, לא היה זה "בום" פתאומי או חוויה מסעירה, היתה זו פשוט עמדה נפשית שהשתנתה.

***

השבת פרשה את כנפיה על הרי השומרון. השמש נעלמה זה עתה בין ההרים הסובבים. הרקיע זעק באדמימותו הנשארת ורוח קלה ליטפה את פניהם של המתפללים הרבים שגדשו את הרחבה המרוצפת של הישיבה. קובי, שאיחר מעט לקבלת השבת, שמע את שירת המתפללים כבר מעת שיצא את המקווה, דקות ספורות לפני השקיעה. למרות המרחק, נשמעה התפילה בכל רחבי היישוב. קובי, לבוש בגדי שבת, שערו רטוב מן המקווה וידיו אוחזות בשקית עם בגדי החול, השמפו והמגבת, נחפז לפנימייה כדי להניח את השקית ומשם למהר לרחבת בית המדרש, להצטרף לבחורים ולאברכים המזמרים ומקבלים את פני שבת המלכה. הצטער שאיחר. איחורו נגרם מכך שהאריך יתר על המידה בשיחת-לימוד עם שימי, אחד מבחורי הישיבה. לא נורא, ניחם את עצמו, כאן קבלת שבת היא ארוכה. לא תהיה לי בעיה להשלים אותה גם חמש פעמים... טבילת הטהרה במקווה בהחלט היתה שווה את האיחור הקטן.
ככל שהתקרב אל המקום, קולות הזמרה התחזקו והלכו. "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ, יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר", שרו במנגינתו של הרב קרליבך. קובי הגיע והצטרף אל הרוקדים. התלמידים הניחו את ידיהם איש על כתפי רעהו ופסעו שורות-שורות לקראת שבת המלכה. קדימה ובחזרה, קדימה ובחזרה.

החושך הלך וגבר וההתלהבות גאתה. השפתיים מתכוונות בכל מילה והעיניים נעצמות בערגה, מצפות ליום בו יזכו כולם לראות את הגאולה באופן ממשי, היום שבו ייהפכו המזמורים הללו למציאות והנבואות שבהם יתגשמו. הדמיון מצייר את ההרים אשר סביבם נעתקים ממקומם ופורצים במחול, יחד עם הים הגועש, עם עצי היערות ושדות התבואה. עופות השמים חגים ממעל בלהקות-להקות. מעגלים של רוקדים, כל עם ישראל, מכל השכבות ומכל הגילאים, מכל המקומות ומכל הארצות, כולם-כולם מתקדמים בריקודים לעבר ירושלים, אל עבר מקום המקדש. "הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ", כולם משתחווים ביראה, כמו בהילוך-איטי, נופלים על פניהם בפישוט ידיים ורגליים לפני ה' א-להי ישראל. הכל מתעלה, הכל מתברך, הכל מתקדם לעבר השלמות הגמורה, היופי הכלול מכל.

הידיים משתלבות, השמחה והזמרה גואים. הפעם רוקדים במעגל. תאורת הרחבה כבר נדלקה על ידי שעון השבת. קובי פוקח את עיניו והנה במרכז המעגל הוא רואה ילדים, בני שלש, ארבע וחמש, רוקדים במעגל משלהם, מעגל ילדים. ילדים מתוקים ומאירים, לבושים בגדי שבת, לחלקם פאות מסתלסלות, כיפות גדולות של צמר מעטרות את ראשיהם. איזה אור, איזו מתיקות, איזו קהילה!

"לכה דודי לקראת כלה", לכה דודנו, אבינו שבשמים, לקראת כלתך המשוכה אחריך, עמך ישראל בכל מקום ומקום. "פני שבת נקבלה", מקבלים פני שבת בקדושה, עוזבים את עיסוקי החול ורוקדים לכבודך ולכבוד שבתך. ושוב: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", והפעם המשמעות מתחדשת: "בבקשה, פני שבת נקבלה! תעזור לנו לקבל פני שבת, תעזור לנו לחוש את קדושתה!", גם חלק זה של המשפט הופך לבקשה. ובשלישית עולה משמעות עצומה עוד יותר: "פני שבת נקבלה!", יהי רצון שנזכה במהרה-במהרה לקבל פני יום שכולו שבת, פני הגאולה השלמה!

החושך מכסה ארץ, אך כאן אור ועוצמה, אמונה וקדושה. בסוף קבלת השבת נכנסים בלאט לבית המדרש, תוך נעימת "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך", "משוך", מרגישים נמשכים אל רצונו, אל הדרו, נכנסים אל הקודש פנימה...

אחרי התפילה "שבת שלום" ולחיצות ידיים וחיבוקים והארת פנים ואהבה רבה. עומדים בתור גם ללחיצת ידו של ראש הישיבה. הרב איתן שואל לשמו ולשלומו של קובי, מאיר לו פנים באופן מיוחד. או שמא לכולם נדמה שמאיר הוא להם פנים באופן מיוחד?...

***

ניגוני מירון עלו מן ה"מערכת" שניצבה על המדף בארון הספרים שבחדר. קובי ראה את צוריה יושב על המיטה האמצעית שבחדר ומאזין לניגונים בעיניים עצומות. צוריה לא הבחין בכניסתו.

החדרים בפנימייה היו מרוהטים בפשטות רבה, אך בחדר זה היו הקירות מכוסים תמונות בכל פינה. לא תמונות של שחקני כדורסל וכדורגל, אלא תמונות של צדיקים, גם לא תמונות של נופים מכל העולם, אלא תמונות של מקומות בארץ ישראל. החדר כאן היה מסודר באופן יחסי. זאת לפחות לעומת החדר שבו ישן קובי; שם לא היה נראה שסדר הוא הצד החזק של הביני"שים...

"שלום!" קובי עורר את צוריה מהרהוריו.

צוריה פקח את עיניו. "שלום יעקב מאיר!" קרא.

עתה הגיע תורו של קובי לפתוח זוג עיניים נדהמות: "מאיפה אתה מכיר את השם המלא שלי?" שאל.

"או! זה סיפור ארוך..." חייך צוריה חיוך מאוזן לאוזן, "אבל בהזדמנות אחרת. עכשיו באת למטרה אחרת, לא?"

קובי התאכזב.

"אתה מוכן לספר לי קודם? סיקרנת אותי".

"לפני ימים לא רבים, בנחלת אפרים, בארץ ישראל, עמדה לה אשה צעירה וכתבה רשימות של שמות אשר הגיעו לידיה מטפסים אשר מילאו אנשים רבים. האשה עבדה כמזכירה באחת הישיבות החשובות באזור, והטפסים מהם אספה את השמות וסידרה אותם לכלל רשימה - היו טופסי הרשמה לשבוע-ישיבה..." צוריה דיבר בפאתוס כזה, שגרם לקובי להתגלגל מצחוק גם לפני שהבין את ה"סיפור הארוך". כעת, כשהבין, עצר את דיבורו השוטף של צוריה: "אז בקיצור - ראית את השם המלא בטופס שמילאתי כשהגעתי לישיבה?" ספק שאל, ספק קבע. שניהם פרצו בצחוק.

"טוב, עכשיו תספר לי אתה", שינה צוריה את טון דיבורו, "איך היה לך השבוע הזה בישיבה? כמעט לא דיברנו השבוע!"

זה היה נכון. לקובי היה זה שבוע כל-כך מלא ומעניין שהוא כמעט לא מצא זמן לדבר עם צוריה. צוריה היה שקוע בלימוד עם החברותות שלו. קובי היה מתבונן בו לעתים מרחוק. צוריה למד ברצינות. קשה היה להאמין שזהו אותו הבחור ה"ליצן" בעל חוש ההומור וכשרון ההצגה המעולה. כאן, בבית המדרש, הוא התגלה כ"מתמיד" לא קטן ונראה כאדם שרצינות תהומית היא ארשת הפנים הקבועה שלו. קובי לא היה בטוח, אבל היתה לו הרגשה שצוריה נמנע במתכוון מלדבר אתו הרבה, על אף שתמיד האיר לו פנים וחייך חיוך רחב כאשר היו חולפים איש על פני רעהו. כעת, החליט קובי ליזום את השיחה. אחרי ארוחת הערב, כאשר לא מצא את צוריה לא בחדר האוכל ולא בבית המדרש, פנה לחפש אותו בחדרו שבפנימייה.

"בא לך לצאת החוצה?"

"כן, בטח. בוא נצא לדשא".
צוריה קם וכיבה את המוזיקה. יצאו לאוויר הלילה ופסעו בשתיקה אל הדשא שמאחרי הפנימייה.
שקט. רוח לילה קלה עברה ביניהם. אור בקע מהפנימיות מאחור ומבית המדרש מלפנים. צוריה התיישב על הדשא. קובי אחריו, שילב רגליו זו בזו. צוריה חיכה בסבלנות. הביט בקובי, מחייך.
"אני לא יודע מה יש כאן", פתח קובי, "אבל אני פשוט מתלהב".
"אתה בטוח שזה לא בגלל שאני פה?..."
"לא. מה פתאום. להיפך. דווקא כאן אני מרגיש שהקשר שלי אתך קצת מתפספס. אני מכיר פה חבר'ה חדשים. עוד הרבה חבר'ה נפלאים כמוך. זה ממש מושך אותי להיות כאן".
"אולי אלו השיעורים, אולי זה ראש הישיבה".
"אולי. אולי גם התפילות. אולי מההרגשה הברורה שכולם יודעים מה התכלית של כל מה שהם עושים. לא עושים דברים סתם. אולי מהאווירה של החבר'ה. ממש מחזק אותי לראות את החבר'ה פה. למרות שכולם 'בייני"שים', עם זה כולם חיים, שמחים, יש 'צחוקים', יש אווירה טובה. ממש חיים את התורה".
"כן, נכון. באמת זה לא דבר שקיים בכל מקום. אני זוכר שזה מה שמשך גם אותי להגיע לישיבה כאן".
"בקיצור, יכול להיות שאלו כל הדברים האלה ביחד. לא יודע. בכל מקרה, אני מאוהב במקום הזה. אני כל-כך רוצה כבר להיות פה באופן קבוע. אני לא יודע איך אוכל לחכות עוד שנה וחצי! פשוט מלא זמן! מה אני אעשה בישיבה התיכונית? אני סתם מבזבז שם את הזמן. אתה יודע מה, אפילו אם אני צריך ללמוד את כל לימודי החול שלומדים שם, אתה יודע איזה בזבוז זמן זה? חצי מהשיעור הולך רק על הקראת שמות ומשמעת, ובחצי השני לומדים חומר שאני יכול ללמוד לבד בחצי מהזמן".

"אתה ממש צודק. אלו השנים הכי חשובות בחיים. בלי עול של פרנסה ומשפחה, ואנשים פשוט מבזבזים את השנים הנפלאות הללו והן בורחות כמו כלום. מצד שני לא כל אחד יכול לשבת וללמוד תורה כל היום. אתה הרי מכיר את רוב החבר'ה אצלך בישיבה..."

"כן... אבל מה עם החבר'ה שרוצים ללמוד תורה ולא רוצים לבזבז את הזמן?"

"תראה, אני כבר מזמן חושב על כך שצריך להקים איזו מסגרת שתקלוט בחורים מהשמינית בישיבה הגבוהה. אם תהיה מסגרת, אפשר יהיה להשלים את הבגרות באופן מאורגן בלי שום בעיות מיוחדות, ורוב השנה תהיה מנוצלת ללימוד תורה נטו".

"וואו! איזה רעיון מגניב!"

"ובינתיים אפשר לעשות את זה גם בלי מסגרת מיוחדת. יש פה בישיבה כמה חבר'ה שעשו את זה".

"את מה?"

"הם באו לכאן בשמינית והשלימו את הבגרות במשך השנה. במשך חודשיים בערך אחרי פסח הם חזרו לישיבה התיכונית שלהם בשביל זה. אחר כך חזרו לפה שוב".

"גם אתה עשית את זה?"

"לא". הפעם התשובה היתה קצרה וחדה.

"אה, נכון", נזכר קובי, "אמרת לי שבשמינית עשית קורס הדרכת טיולים. למה באמת לא עשית את זה? חשבתי שאתה בחור רציני..."

"אני זה סיפור אחר".

"למה? איזה סיפור?"

שתיקה.

"בוא נעביר נושא, טוב?", תחינה קלה נשמעה בקולו של צוריה. עוד פעם המסתוריות המסקרנת הזו. אסור ללחוץ. יש מקומות כואבים שאסור לגעת בהם בלי רשות.

"וההורים של הבחורים שעברו לפה בשמינית הסכימו לזה?"

"למה לא? הרי הם הבטיחו להשלים את הבגרות".

באמת "למה לא"... קובי חייך חיוך עגום. רק ניסה לתאר לעצמו כיצד יגיבו הוריו אם ישמעו על הרעיון הזה...

פתאום התנער. הרעיון היכה בו חזק כברק.

"צוריה, החלטתי: אני עובר לכאן בשנה הבאה! אני לא מתכונן לחכות עוד שנה וחצי! גם חצי שנה זה הרבה מדי..."

"תשמע, אני בעד. אני רק מקווה שההורים שלך לא יעשו לך בעיות. אתה זוכר שאמרת לי שבטח תלך לעתודה..."

"ברור שההורים יעשו לי בעיות. צריך לקוות שאלו יהיו רק 'בעיות' ולא יותר מכך. הם יכולים גם להטיל 'וטו'".

"נתפלל עליך".

"יעקב מאיר בן עליזה".

שניהם חייכו.

היה זה החיוך שלפני הסערה.

המשך יבוא...

לרכישת הספר במחיר מסובסד למדריכים ובני נוער, התקשרו או סמסו ל- 0543896930 

השארת תגובה