חופש של גדולים

שלום לכולם. זאת אלישבע. חיכיתי בסבלנות הרבה זמן עד ששמריהו יבקש ממני שאכתוב ביומן, והסבלנות השתלמה, השבוע הוא ביקש, והשבוע יש לי הרבה על מה לכתוב. 

חשבתם פעם על העובדה שֶמה שמאפשר לנו לעלות מכיתה לכיתה שאחריה זה לעבור… חופש? לא מבחן על הלימודים, לא שבוע מרוכז של סיכום החומר או של הכנה לקראת השנה הבאה, רק חופש. חופש גדול. בבית.

החופש הזה לא הייתי הרבה בבית. מי שכן הגיע אלינו הביתה, אלו בני הדודים יהודה ויאיר. כמו בחופשים שעברו, גם השנה הם הגיעו לבקר. זה נעשה כבר מסורת. הם מטיילים בישוב ומשוחחים עם שמריהו, אבל גם בת הדודה שלהם שמחה על הביקור. זה כיף משפחה.

פגשתי אותם כשהם הגיעו בהתחלה, התעניינתי מה שלומם ומה שלום המשפחה, וכבר הייתי חייבת ללכת. היו צריכים אותי במועדון. הנוער אצלנו ארגן צ‘ופרים ומכתבי תודה לחיילים, ואני קיבלתי את ניהול הפרוייקט.

חוץ מזה, השבוע ארגָנו בישוב יריד קיץ אזורי. כמו שוק פורים, רק בלי פורים. ועם הרבה קיץ. תחנות, קיוסק ונוער מתנדב עם ראש גדול. רוב הנוער נרתם לאירוע. זה פשוט כיף כשעובדים להקים פרוייקט קבוצתי כזה ביחד. במיוחד כשההכנסות קודש ל“נוער בסיכוי“.

חלק מהחבר‘ה הכינו תחנות, חלק דאגו לקיוסק, חלק פרסמו את היריד וחלק נסעו להשיג פרסים. בסוף הגיעו הרבה משפחות מהסביבה והיה שמח: מוזיקה שמחה ברקע, תחנות כיפיות ממש שוות והגרלה גדולה עם הרבה פרסים.

באמצע היריד היתה אזעקה. היינו ערוכים מראש. הקמנו את היריד ליד מרחב מוגן, וסדרנים מחבריא ב‘ ניהלו את הכל. הם עשו את זה במיומנות, וזה השרה רוגע. בפנים אמרנו פרק תהלים. הטיל נפל רחוק ויצאנו. ישר להגרלה.

בקטע של ההגרלה היתה קצת פאדיחה. לא קנו הרבה כרטיסים. נוצר מצב שכל כרטיס זכה בפרס, ועוד נותרו פרסים. יואב, מארגן היריד, הכריז שהפרסים שנותרו יחולקו למתנדבים. היה מספיק לכולם חוץ מאחד. יואב לא לקח לעצמו. זכיתי בספר ונתתי אותו לחניכה שעבדה על עצמה והתקדמה הרבה השנה והיה בא לי לצ‘פר אותה.

אחרי היריד לא היו עוד פעילויות השבוע, אבל בשבת יש שבת אירוח. הזמָנו אלינו נוער מישוב שכן, מה שגרם לי לחזור הביתה אתמול בערב מותשת: חלוקת מקומות שינה בין משפחות, ארגון של המועדון והסניף והכנת לו“ז.

”מה קרה? את אמורה להיות בחופש“, אמרה לי אמא למראה בִתה המותשת. ”כן, אבל יש עבודה“, חייכתי. ”מה להכין לך לאכול?“ היא שאלה. שמריהו ובני דודים שלי ישבו ליד השולחן. הקטנים כבר הלכו לישון. ”אני אשמח לחביתה. תודה, אמא“, אמרתי והתיישבתי על כסא.

”העבודה עם כל הנוער סוחטת אותך, לא?“ שאלה אמא מכיוון המקרר, תוך כדי הוצאת ביצה, עגבניות וזיתים. ”כן, אבל זה ממלא“, אמרתי. יאיר ויהודה אכלו בשתיקה. יש לי תחושה שהיתה שיחה לפני שהגעתי… לא אוהבת את זה, אבל שתקתי. החביתה התחילה להיטגן.

תוך כדי הארוחה, יאיר אמר לשמריהו: ”איזה בזבוז זמן זה החופש הגדול הזה… מוציאים את כולם מהלימוד לחודשיים של בטלה“. ”אתה יכול ללמוד גם בחופש“, ענה לו שמריהו, ולי היה משהו אחר לענות לו. בנוגע לבטלה…

התפתח ביניהם דיון לגבי החופש והלימודים. יהודה הסכים עם יאיר שירידת המתח בחופש מפריעה לרצף הלימוד ושמריהו אמר שכדי ללמוד שנה, התלמיד צריך לדעת שבסופה יהיו לו חודשיים של מנוחה בבית.

”אני חושבת שמי שלומד בזמנו החופשי, גדול יותר ממי שלומד מתוך מחויבות בזמן הלימודים“, הערתי. אבל איך שאני רואה את הנוער – גם בלי להתייחס ללימודים, אני בטוחה שכמה חבר‘ה יֵצאו מהחופש הזה גדולים יותר…                                 

שב“צ שלום, אלישבע.

השארת תגובה