מוצאי שבת. תפילת ערבית הסתיימה זה עתה בבית הכנסת השכונתי. המתפללים חשו לצאת, לעשות "הבדלה" ולהוציא את השבת. רק קובי נשאר אחרון בבית הכנסת, מתנדנד, שח את תפילתו לפני קונו.
במוצאי השבתות האחרונות בישיבה התיכונית, היתה לו כמין הארה מיוחדת מלמעלה, כמו חשה נפשו את קדושת השבת המסתלקת והולכת ובקשה להישאר דבוקה באלוקיה, דבוקה בנשמה היתרה שניתנה בה לכבוד שבת-קודש. התפילות היו בוקעות ועולות, כוונה גדולה היתה בהן, כמעט בכל מילה. קובי היה זועק מנהמת לבו וחש שהוא בורא ומקיים את העולם בתפילתו, נותן לכל הברואים כוחות חדשים לקראת השבוע החדש. החבר'ה מסביבו היו מתקבצים סביב הבימה בבית המדרש, לשיר את זמירות מוצאי-שבת כמדי שבוע. שרו בקול, בהמולה, אך הוא כמעט לא חש בדבר. הוא היה במקום אחר, פשוט במקום אחר. החזיק בסטנדר בשתי ידיו, מולו פתוח הסידור בעמוד הראשון של תפילת העמידה, והוא עומד ועיניו עצומות בחוזקה, מתנדנד בדבקות בלא להביט כלל בסידור, ונמצא במקומות אחרים: בעולם של תשובה וסליחה, גאולה ורפואה, ברכת השנים, השבת המשפט, בניין ירושלים וביאת המשיח. בעולם של כיסופים עצומים לשלמות, בעולם של הודאה לה' על כל פרט.
באותן התפילות ידע וחש, כי מי שלא זכה להתפלל תפילה שכזו, לא זכה לטעום טעם רוחניות וטעם עבודת ה' מעולם. באותן התפילות ידע וחש, כי מי שאינו מאמין בבורא פשוט מנותק מן המציאות, שהרי הקשר עם הבורא הוא מציאות ממשית, שניתן לחוש אותה בעוצמה רבה גם בעולם הזה. אמנם רגשות של גאווה ניסו לחדור לתוך לבו, על כך שדווקא הוא זוכה לתפילות זכות וחמות שכאלה, בעוד שאר חבריו שרים להם באופן חיצוני וטעמה של קרבת ה' אמיתית אינם יודעים. אבל תוך כדי התפילה עמל להדוף את הרגשות הללו ולא לתת להם מקום בתוכו. ידע שהתפילות הללו הן חסד אלוקי, מתנת חינם בלבד. ידע שכהרף עין יכולה ההרגשה המרוממת לחלוף כלא היתה, אם חסדו של ה' יחדל להאיר בתוכו.
ועתה, לאחר כמה שבועות, בהיותו שוב בבית הוריו בשבת, זכה לתפילה שכזו גם כאן, למרות שכאן לא היתה אווירה של ישיבה ושל בית מדרש. ממש מדהים! – חשב לעצמו עת החל את תפילת העמידה של מוצאי שבת – ממש מדהים לראות איך במוצאי שבת ישנה הארה מיוחדת, בכל מקום בו אתה נמצא. כשהחל החזן לומר את הקדיש שלאחר תפילת הלחש, החל קובי, העומד בתפילתו בברכת השנים, לחוש שוב בגאווה סמויה: מי עוד בבית הכנסת כאן חש כמוני שיש קדושה ממשית ליום השבת, שהנשמה היא מציאות מוחשית? בעבור כולם אלו רק סיסמאות דתיות. בשבילי זו אמת, אלו חיים! ושוב הדף בכוח את התחושות הללו: תתבייש לך קובי, רק לפני זמן לא רב היית באותה "שלולית רוחנית" יחד עם כולם ועוד פחות מהם. ה' עושה עמך חסד עצום, ואתה מתגאה בו??? אבל זה לא אני מתגאה! זעק קול בקרבו, אני בכלל לא רוצה להתגאות. לא רוצה את התחושות הללו! למה הן מגיעות? קובי דחה אותן והמשיך להתכוון בכל מילה. הקהל כבר התפזר וקובי נותר לבדו בבית הכנסת.
לפתע כבה האור.
אמנם קובי התפלל בעיניים עצומות, אבל גם כך ניתן היה לחוש בקלות שהאור כבה. מה קורה פה? קובי הבין מיד: משה הגבאי רוצה לנעול את בית הכנסת וללכת הביתה. מן הסתם מחכים לו בבית להבדלה. קובי קפא על עומדו: איך שכחתי? כאן אין זו ישיבה, כאן בית הכנסת נפתח רק לצורך התפילות ומיד אחר כך ננעל. מה אני עושה עכשיו? כך עומד לו קובי באמצע תפילת העמידה, שאסור ללכת בה, במרכז בית הכנסת שנהיה חשוך לפתע, תוהה מה עליו לעשות כעת.
אבל רגע, הרי לא יכול להיות שמשה הגבאי לא הבחין בקובי. קובי לא עמד בקרן זווית אלא דוקא במרכז בית הכנסת, אז איך יתכן שלא הבחין בו? התשובה המתבקשת ברורה: משה אכן הבחין בו, אבל כיבה את האור כדי שקובי יסיים להתפלל ויצא. באמת "אדיב" מצדו שלא אמר לו באמצע תפילתו: "נו, נו, תגמור". לפחות הוא יודע שאסור להפריע באמצע התפילה. מסתבר שהוא עקף את ההלכה: הוא לא אמר בפירוש, אלא רק כיבה את האור. עוד מעט יישמע שקשוק המפתחות ויסמן לו שאם לא יסיים להתפלל ברגע זה, יישאר נעול בבית הכנסת עד למחרת בבוקר. ככה זה – חלפה במוחו של קובי המחשבה – כאשר הכל ברמה של הרגלים ומתפללים בגלל ההרגל ולא משום שזו עבודת ה', אזי ברגע שמישהו פורץ את ההרגל ומתפלל קצת יותר באריכות – ואפילו אם הוא באמת לא בסדר – הגבאי לא יחכה בסבלנות אלא יפריע לו באמצע התפילה.
אין מה לעשות, צריך להשלים עם המציאות: כשאני נמצא בבית אני לא יכול להתפלל באריכות.
לא היה לקובי עניין להתפלל דווקא באריכות; היה מוכן להתפלל גם בקיצור. אבל קובי רצה להתכוון, ובתפילה קצרה לא הצליח בכך. בקצב המהיר שמתפללים בבית הכנסת, הוא לא מצליח אפילו לומר את המילים, ואפילו ללא כוונה.
טוב, אבל מה יעשה כעת?
קובי היה באמצע ברכת "על הצדיקים ועל החסידים". הוא סגר את הסידור, פנה לאחור בלית ברירה, פסע ויצא מבית הכנסת, נעמד מבחוץ והמשיך את תפילתו בעיניים עצומות. לא שת לבו למבטים שנעץ בו משה. שמע את משה נועל את השער, מכניס את המפתחות לכיסו ופונה ללכת. קובי נשאר להתפלל לבדו בחצר בית הכנסת, בחושך ובקור. ניסה להסיח דעתו מכל אשר ארע עתה ולהתרכז במילות התפילה, אבל זה היה קשה. הרגשת בושה מחד ותרעומת מאידך מילאו את לבו. בושה על ש"גורש" כך מבית הכנסת, ותרעומת על העולם הדתי שמקיים את מצוות ה' בחיפזון, כמצות אנשים מלומדה. אמנם, מילות התפילה דיברו אליו, עת סיים את הברכה: "וְשִׂים חֶלְקֵנו עִמָּהֶם וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים".
האם אתה מהצדיקים? האם אין זו שוב גאווה?
הדף את המחשבות המבלבלות הללו. אך במקומן באו מחשבות אחרות: האם היה מותר לו לצאת באמצע תפילת שמונה-עשרה? אולי עדיף היה שיישאר בבית הכנסת? כל-כך מתסכל, הוא פשוט לא יודע מה לעשות במצבים וזמנים כאלה, שבהם ההלכה מתנגשת עם המציאות. האם הוא צריך לעצור בתפילה, האם צריך להתפלל באריכות, האם צריך להתפלל ביחידות? צריך לשאול, אבל את מי אשאל?
יום ראשון, לאחר תפילת שחרית. רוב המתפללים כבר עזבו את בית הכנסת. בקושי מניין נותר במקום. ד"ר פואה הזקן ישב עם תפיליו והחל ללמוד "שניים מקרא ואחד תרגום". גיא, אחד המדריכים הנערצים של הסניף, פתח חומש גם הוא, עת קיפל את תפיליו. בפינת האולם שוחחו כמה מבוגרים בקול על ענייני עסקים. משה הגבאי, שהיה עסוק באיסוף הסידורים, ניסה להשתיק אותם בלחישות רועמות: "ששש… ששש…". לחישותיו נפלו על אוזניים ערלות. המשוחחים עשו עצמם כלא שומעים והמשיכו לדבר.
קובי סיים את תפילת שמונה-עשרה ופנה לקדמת האולם, אל הרב של בית הכנסת – הרב שלמון. קובי שמח שהצליח לסיים את תפילתו ו"לתפוס" את הרב קודם שזה הלך.
הרב שלמון עיין בעלון של פרשת השבוע אשר נותר משבת. הרב היה מקובל כמעט על כל המתפללים. רב מודרני ופופולרי, ללא זקן, ללא גינוני כבוד. בדברי התורה על פרשת השבוע היה מצליח לרתק את מרבית הנוכחים בתפילה. כשהתקרב אליו קובי, הרים אליו עיניים שואלות, נטל את שעונו המוכסף מעל הסטנדר, השחילו על ידו, ניער את היד והידק את השעון סביבה בתנועה אלגנטית: "בוקר טוב".
"בוקר טוב", קובי דיבר בחשש, לא ידע איך יגיב הרב שלמון. "רציתי לשאול משהו. אה… בדרך כלל אני מתפלל די ארוך, וכאן בבית הכנסת זו בעיה, כי הגבאי נועל מיד אחרי התפילה. אם אני עומד עדיין באמצע תפילת שמונה-עשרה, מותר לי ללכת באמצע התפילה ולצאת מבית הכנסת? להמשיך שם את התפילה, בחוץ?"
הרב שמע את שאלתו של קובי. כבר כשהחל לשאול חייך הרב חיוך ציני מעט, מצפה שיגמור את שאלתו. אחר נאנח אנחה קלה.
"תשמע, אתה לא צריך להיות שונה מכולם. אם כולם מצליחים להתפלל בזמן קצר גם אתה יכול. לא צריך למשוך תשומת לב ולא צריך להיות שונה. יש גם בעיה של 'יוהרה' בעניין. הקדוש-ברוך-הוא יאהב את התפילות שלך גם אם תתפלל בקיצור".
קובי הסמיק. הוא נשא אל הרב עיניים שואלות. הרב נתן בקובי מבט חודר. קובי קרא במבט את מה שלא נאמר: "כשתגדל תבין, אתה רק בתחילת הדרך". או: "עזוב, אתה סתם מתלהב".
הרב נטל את תיק הטלית והתפילין מעל הסטנדר ושם אותו תחת בית שחיו. "כל טוב, שבוע טוב!", אמר ופנה לצאת.
קובי נותר עומד. המום, נבוך ומתוסכל.
אבא ואמא לא היו בבית. צריך עכשיו לארוז את התיק ולנסוע לישיבה התיכונית. אבל לקובי לא היה מצב רוח לכך. כולם נגדו, אף אחד לא מבין אותו, אף אחד לא מעודד אותו בדרכו. הוא צריך ללכת לגמרי "נגד הזרם". ומי אמר בכלל שהוא צודק? אולי באמת עדיף להיות "מתון"? אולי ה' לא רוצה שהוא יהיה שונה מכולם? אין לו כוח לנסיעות עכשיו. הבוקר שהחל ב"רגל ימין" שינה עכשיו את פניו. ואם ייסע כעת לישיבה, האם יהיה לו כוח להיכנס ללימודים? למי יש כוח עכשיו למתמטיקה ולשון ואנגלית וביולוגיה? ולמי יש כוח לגמרא והלכה ותורה? גם זה חומר לימודי שצריך להספיק ולהיבחן עליו. אין לו כרגע כוח ללימודים בכלל. היו פעמים שבהן היה לו ממש כיף ללמוד תורה, אבל לא בכל פעם מתרחש הנס הזה. עכשיו לא רצה ללמוד ובעצם לא רצה לעשות כלום, גם לא לאכול ולא לישון ולא לקרוא. האם יש משהו שהוא כן רוצה לעשות???
קובי קם וצעד לסלון. הושיט ידו לשלט והפעיל את הטלוויזיה. ידע שזה לא טוב, ידע שיצטער על כך לאחר מכן, אבל היצר היה חזק; הוא דחף את קובי ללחוץ על השלט לפני שיהיה סיפק בידו לחשוב כראוי על מעשיו, לפני שיוכל להתחרט.
במשך השעתיים הבאות ישב קובי וצפה בתוכניות של "הטלוויזיה החינוכית", ספג המון "חינוך" של ניבול פה, שקרים, אלימות, פריצות, קנאה, תאווה וכבוד. כל הדברים שעליהם נאמר שהם מוציאים את האדם מן העולם… תוך כדי הצפייה הביא לעצמו מהמקרר מיץ תפוזים עם שתי קוביות קרח, אכל פיצוחים ועוגה, אחר כך פירות ושוקולד. שכח מהעולם, השתדל להדחיק את המוסר הפנימי, הקול החלוש שניסה לחדור וללחוש לו: תפסיק, תפסיק מיד, עכשיו! למה אתה נופל? מה כבר קרה? למה אתה נותן ליצר הרע לשלוט בך? הקול הזה נשאר בתוככי הלב וקובי נשאר מול המסך, משתדל להנות מכל רגע. הוא הרי יודע שבתום הזמן הזה יעמוד מול עצמו בבושה וכלימה, הוא יודע שייסר את עצמו רבות, אז לפחות עכשיו – שייהנה, שיהיה לו כיף, שזה יהיה "שווה" משהו.
ובדיוק כפי שצפה מראש, בתת-מודע, כן היה: בשלב מסוים מאס קובי בשטויות ובריק המרצדים מול עיניו, ובאוכל שהכניס לפיו. הוא נטל את השלט, כיבה את המכשיר הממכר, אחר שמט את ראשו לאחור על גבי הספה היוקרתית, פשט את ידיו לצדדים בחוסר אונים והפליט מפיו אנחת-זעקה של מצוקה: "אההההההה… למה עשיתי את זה?" דיבר אל עצמו בזעף, "למה לא יכולתי לשלוט בעצמי? למה נפלתי בגלל שטות שכזו? מה כבר קרה שבגללו הייתי צריך ליפול?"
לעודד את עצמו לא הצליח, לקום ולנסוע לישיבה כעת בוודאי שלא היה לו כוח. קובי הרגיש שאין לו כוח להמשיך להתקדם. הרגיש שזה "גדול עליו". הוא רוצה להתפרק, רוצה לזרום. רוצה להיות לא מחויב, לעשות מה שהיצר שלו רוצה, ולאו דווקא היצר הטוב. קשה ללכת רק עם היצר הטוב. זו מחויבות. אתה כל הזמן צריך להיות נאמן לעקרונות שלך, לעקרונות של התורה. ללכת כל הזמן כנגד מה שהטבע החומרי אומר. האם בעתיד כבר לא תהיה המלחמה המתמדת הזו בין היצר הטוב ליצר הרע? האם במשך השנים יהיה פשוט יותר, נוח יותר וקל יותר להצליח לעבוד את ה'? כתוב ש"כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ". לכאורה אף פעם לא אגיע למנוחה. תמיד יהיו לי מכשולים וקשיים ופיתויים בלי סוף. איך אפשר להצליח? ריבונו של עולם! אין לי כוח להיאבק כל החיים. יצר הרע כל-כך מתוחכם, כל-כך חזק. אם זה כך, אז לא שווה לי! בשביל מה אני צריך יצר רע כל-כך גדול? מספיק לי הגודל שלו עכשיו!
קובי הרגיש שיש משהו אחד שיכול לעזור לו קצת, להוציא אותו מדיכאונו: הוא רוצה וצריך באופן דחוף לדבר עם מישהו, לפרוק בפניו את מחשבותיו, לזרום אתו בדיבור, להרגיש אליו חיבור. ככה זה. הנפש שלנו רוצה מישהו שיהיה אפשר לדבר אתו, שיהיה לנו חבר. הנפש אינה מסתפקת במה שיש לעולם הגשמי להציע. היא רוצה מישהו שאפשר לשבת אתו ולחשוף את עצמה. אבל מי? אולי ללכת לאחת הבנות?
לשיר הוא כבר לא יכול ללכת. הרי כתב לה מכתב "דוסי" למהדרין. ובכלל, ברור שאסור לו ללכת לאף בת!
אבל, כדרכו של היצר וכדרכה של הנפילה, גם כאן עבירה גררה עבירה, כמו מערבולת סוחפת בירידה תלולה. אם אי אפשר ללכת לשיר, הוא ילך ליערה. גם היא נחמדה מאוד. נראה לו שיש לה עכשיו בגרויות, אז היא אמורה להיות בבית. פשוט "מדוגם"! קובי ידע שזה לא טוב ולא מתאים לרצון ה'. בתוככי לבו היה רוצה שיערה דווקא לא תהיה כעת בבית, שהקדוש-ברוך-הוא בעצמו ימנע אותו מהמשך ההתדרדרות והשטות שאחזה בו. אבל הרגליים כבר נשאוהו החוצה, בדרך ליערה.
כאשר פנה לצאת מהבית של יערה, לאחר שעה ארוכה של פטפוטים וצחוקים, נשמעה דפיקה על הדלת. קובי, שהיה ממש ליד הדלת, פתח אותה לרווחה בחיוך. לאחר רגע נמחק החיוך מפניו: בפתח עמדה שיר.
הביטה בו במבט נדהם. הביט בה במבט בוהה, לבו דופק בקצב מטורף, בטוח היה שהיא שומעת את דפיקות לבו.
פתחה את פיה לומר משהו, אך הוא הקדים אותה, גמגם שהוא חייב "לטוס" עכשיו ונעלם בחדר המדרגות.
כאשר היה בחוץ, צועד לביתו בצעדים מהירים, כמעט בריצה, לבו נקפו: חייב הייתי לומר משהו. למה ברחתי? איך יצאתי "על הפנים"! מה שיר חושבת עלי עכשיו? אבל רגע, זה לא רק מה שהיא חושבת עלי, היא בטח נורא-נורא פגועה. היא חושבת שכל המכתב שכתבתי לה היה סתם שקר, הצגה אחת גדולה. היא חושבת שאני פשוט לא אוהב אותה ולא רוצה אותה. אחרת למה באתי עכשיו ליערה? וואי-וואי, הייתי חייב לומר לה משהו, לנסות להסביר…
אך את הנעשה אין להשיב כעת. קובי תפס ראשו בשתי ידיו: לא יאומן כמה שהייתי טיפש. לא יאומן! שום דבר טוב לא יוצא מההליכה עם היצר הרע. שום דבר טוב! ואני חשבתי שהחשק שלי ללכת ליערה הוא בעייתי מצד בין אדם למקום, אבל לא לקחתי בחשבון שעלולה להיות פה בעיה רצינית של בין אדם לחברו. ה' ירחם עלי! מה אני אעשה??? אני חייב עזרה, חייב לדבר עם מישהו, אבל עם מי???
לאחר כמה שעות של שנת-צהריים טרופה, קם קובי והביט בשעונו: בעוד כמה דקות מסתיים זמן תפילת מנחה. שפשף את עיניו מקורי השינה שאחזו בהן, הרים את התריס וראה שהשמש עומדת לשקוע. במהירות נעל את נעליו וניגש לשטוף פנים. עידן היה בסלון, רובץ מול הטלוויזיה. אבא ואמא עוד לא חזרו מהעבודה. אולי אמא כבר חזרה, אבל הלכה לקניות או משהו כזה. קובי יצא מהבית ופנה בריצה לבית הכנסת.
בתפילת מנחה עדיין היה חצי-ישן, אבל את תפילת מעריב התפלל בכוונה אמיתית וגם בזעקת עזרה. שמח מאוד לראות שה' עוזר לו להתכוון בתפילה, על אף ש"נפל" היום ועל אף שהיה עליו למהר כדי לא לעכב שוב את הגבאי. ה' כנראה אוהב אותו בכל זאת.
ביציאה מבית הכנסת פגש אותו ד"ר פואה הזקן. הד"ר כפוף הגב – דמות "ייקית" של מידות וסדר, חלק בלתי נפרד מנוף בית הכנסת השכונתי – חבש את כובע הקסקט הכחול שלו על ראשו ופנה אל קובי:
"אוהו… אתה הבן של חיים לנדאו? רציתי להגיד לך שאני ממש מבסוט לראות אותך! בכל פעם שאני רואה אותך זה עושה לי נחת! כזו תפילה! כזו יראת שמים! איך שזה משמח, במצב של הנוער היום, זה פשוט נפלא! תמשיך כך! תהיה תלמיד חכם!"
קובי חייך במבוכה. "תודה, תודה רבה. תודה על העידוד".
הזקן נשק למזוזת בית הכנסת, שם יד על כתפו של קובי, ליטף אותה קלות ופנה ללכת. קובי יצא אחריו.
מעולם לא חשב שהזקן הזה ישמח אותו כל-כך.