אני רוצה לספר לך סיפור שקרה לי כשהייתי בצבא. מור"ק אישי שלי. יודע מה זה שטח אש?

שטח שצה“ל מתאמן בו באש חיה, ואסור להיכנס אליו. פעם טיילנו וכמעט הגענו לשטח כזה.

כשהייתי חייל, מצאנו אנשים שנכנסו לשטח כזה בטעות. הגדר היתה קצת קרועה, הם לא ידעו שזה שטח אש ונכנסו פנימה כדי לקצר דרך שם את המסלול. בנס ראינו אותם.

וכשהוצאתם אותם משם, הוצאתם דרך הצד השני כמו שהם תכננו, או שהחזרתם אותם אחורה, והמסלול שלהם התארך?

החזרנו מהדרך הכי קצרה, אחורה. אבל החיים שלהם ניצלו, אז אני מניח שבסופו של דבר הם לא התבאסו על אורך הדרך, וגם אם לא – לפחות הם בחיים ויכולים להתבאס.

אני מספר את זה כי סיפורים דומים קורים בתחום שעליו אנחנו מדברים. אפשר להיכנס בטעות לשטח אש שאנחנו או אחרים קרעו את הגדר שלו, ולפגוש בו את האש החיה פנים אל פנים. האש שבוערת בתוכנו.

תסביר…

היצר אולי הכי חזק של האדם הוא היצר שקושר בין האיש לאשה. ה‘ עשה אותו כל כך עוצמתי כי הוא כל כך חיוני לאנושות ולבני האדם – הוא נועד להבטיח שיהיה המשך לַקיום של העולם ולכל אחד מאיתנו. הבעיה היא, שהכח הזה הוא עיוור. הוא לא מבחין בין בן הזוג האמיתי לבין כל השאר, והוא מנסה למשוך את האדם ליצור קשרים שונים עם כמעט כל בני המין השני, לא רק עם בן הזוג המיועד לו. וכולנו יכולים להעיד שהוא פועל במלוא המרץ. הוא בוער כמו אש.

אבל מה בעצם הוא גורם?

ככל שהקשר בין איש לאשה הוא נפלא כשהוא נעשה במקום הנכון, כך הוא קטלני כשהוא לא במקום. חיילי צה"ל צריכים לירות בנשק בשטח אש, אבל אזרחים שייקלעו לשם יכולים לקפח את חייהם. לכן התורה וחכמים מאוד החמירו בתחום הזה, כדי שלא נתקרב אפילו בטעות למקור הסכנה וניפגע. החפרפרת מנסה למשוך את האדם עוד טיפה ועוד טיפה, ומכניסה לו שֶכֹל עוד לא מדובר בשיא האיסור – אין בזה בעיה. כנגדה, התורה חסמה את כל דרכי הגישה לשטח הזה, נתנה לנו הגנה טוטאלית. מדהים לראות איך היא פרשה רשת הגנה בכל תחום שיכול לגרור לקשר אסור: מגע, דיבור, ראיה, מחשבה, שמיעת שירי תאווה, קול זמר של אשה, ייחוד… אגב, זו הדרך היחידה למנוע את כל ההטרדות. אחרת, מתעסקים באש. מי שמבין את זה ולא מנסה לקצר את הדרך – חי טוב, והדרך שלו הרבה יותר קלה.