רוצה עוד דוגמה של חפרפרת מתחום הכסף, כזו שמסנוורת לנו את העיניים ולא נותנת להן לראות את האיסור?

תן, למה לא?

מי שמוכר חפץ כלשהו ועושה לו "ניתוח פלסטי" לפני זה כדי שהוא יֵראה יותר טוב מהמצב שלו באמת – עובר על איסור הונאה. לדוגמה: מי שמוכר מכונית ועושה לה צביעה לפני זה כדי שהיא תֵראה חדשה.

אז אם אני מוכר משהו, איך אגרום לקונה לרצות את מה שאני מוכר? 

תראה את המעלות שלו, אבל אסור לכסות ממנו את הפגמים. הוא צריך לדעת מה הוא קונה.

וואי. אני חייב לספר לך משהו: לפני כמה שנים אבא שלי קנה לנו את הרכב שיש לנו עכשיו, ולפני המכירה המוכר עבר איתו על הרכב ואמר לו: ”פה יש בעיה כזאת וכזאת, פה הרכב חטף שריטה“,  וככה בכל הרכב. בסוף אבא שלי עשה את השיקולים שלו, המחיר גם הוא היה בהתאם, וקנינו. אגב, אחל'ה רכב (וגם אני הוספתי לו איזו שריטה קטנה…) אבל תראה איזה יופי של מוכר!

כך התורה מצווה אותנו. לא להסתיר פגמים מהלקוח, כך שאחרי שהוא יקנה, הוא יגלה פתאום איזה מוצר גרוע הוא קנה.

בסדר. יש לך דוגמאות מתחומים אחרים, לא מתחום הכסף?

כן. אסור לנזיר לשתות יין.

רק יין? נראה לי כל מוצרי הגפן, גם ענבים וחרצנים.

נכון מאוד. עיקר האיסור הוא היין, אבל התורה אסרה כל מה שיוצא מהגפן כדי לעשות סייג, להרחיק אותו מהיין. באיסור הנזיר התורה לימדה אותנו שצריך לעשות הרחקות, לקחת מקדם בטחון. לא להשאיר בתחום האסור רק את עיקר החטא עצמו, אלא לתת לאנשים עוד מרחק.

כמו להרחיק אנשים משפת הבור כמה מטרים, שלא יעמדו קרוב מדי וייפלו. 

משל יפה. "עשו סייג לתורה". כמו מה שהתורה עשתה בנזיר, עשו חז“ל בשאר האיסורים: הם הוסיפו גזירות כדי להרחיק את האדם מהבורות. אחד התחומים ששם ההרחקות הללו קריטיים, הוא תחום הקדושה בין איש לאשה. שם, בתחום שמתעסק עם המקומות הכי תובעניים שלנו, חייבים לקחת מקדם ביטחון. ומעניין שדווקא שם, יש נטייה לפעמים לומר ש“רק עיקר האיסור עצמו בעייתי. כל השאר – מותר“, ולעבור על איסורים שונים. לא אחת, הקול הזה מגיע בצורה מסוימת בגלל הדחף הפנימי הגדול לקשר בין איש ואשה, שבמקורו הוא דחף נפלא, אבל כשהוא מופנה כלפי מיש הוא לא בן הזוג שלנו, הוא הרסני. ולא מספיק מודעים לזה. מה זה אם לא חפרפרת?

דילוג לתוכן