משהו מציק לי: מי שלא הגיע להיות קדוש, סתם עובר פה 70 שנה של הכנה?! אין לו פה מטרה?! זה מדכא. הוא רק עסוק בְלִצבור נקודות שהוא יוכל לממש אותן בסוף הדרך…
אגב, יש באמת משהו מדכא בעולם הזה. בלי הערך של העולם הבא, העולם הזה בפני עצמו הוא באמת די מבאס, בסופו של דבר… אבל זה לא ככה. זה לא ש"או שאתה קדוש, או שלא". זה עניין של רמות. בכולנו יש קדוש כזה בפנים. השאלה היא כמה אנחנו מפתחים אותו. יש כאלה שחיים ברמה הזאת ממש, ויש כאלה שאצלם זה בקטן יותר, אבל זה קיים. בכל אחד עם נשמה יש קדושה! ויש לנו אינספור הזדמנויות לפתח ולהרחיב ולהנכיח אותה: בשבתות יש קדושה (וככל שממלאים אותן בתוכן של קודש, היא מופיעה יותר), במצוות יש קדושה, בכל התקדמות לכיוון הטוב אנחנו מוסיפים בנו קדושה. אפשר לטעום ככה לפעמים קצת טעם של עולם הבא, להריח את ריח גן עדן. העולם של כל אחד יכול להיראות יותר מואר – זה תלוי בהעדפות ובחירות שלנו.
אז מה זה מה שאמרת שקרבת ה' היא בעולם הבא דווקא?
באופן כללי, הזכות לקלוט את האור הזה בצורה מלאה הרבה יותר, היא אחרי שהנשמה נפרדת מהגוף. כאן היא מחוברת בו, כדי לעבור איתו ביחד את מסלול החיים. אין מה לעשות – העובדה שיש לנו חומר, מעיבה קצת על אור הנשמה. אבל זה כל הסיפור, שהם יהיו ביחד: היא קשורה בו, והיא צריכה למשוך אותו איתה למעלה, ולא שהוא ימשוך אותה איתו למטה. העולם הזה הוא לא התחנה הסופית, וגם לא המטרה העיקרית. הוא עולם של עבודה. באנו לפה כדי להתקדם, להתרומם עוד ועוד. פה זה מסע של הכנה לקראת הדבר האמיתי. כמו מסדרון שלפני הסלון.
אז העולם הבא הוא העיקר, והעולם הזה הוא אמצעי? סוג ב'?
העולם הזה הוא סוג א' א', אבל בנקודה אחרת. יש פה משהו מיוחד שאין בשום מקום אחר. אפילו לא בעולם הבא. האפשרות לעשות מצוות ולעמוד בנסיונות. זה מיוחד לעולם שלנו. העולם שלנו זרוע במצבים ובדברים שאפשר לקיים בהם מצוות ושמעמידים אותנו בנסיונות. למעלה חוֹוים את קרבת ה', אבל את פעולת ההתקרבות לה', הצעידה קדימה, המאבקים, הבחירות, ההתרוממות – עושים כאן. עולם מדהים, העולם שלנו. עולם ההתקדמות.