"נו קובי, אתה בא כבר?", צוריה תפס את כף ידו ומשך אותו, עיניו נוצצות בברק שובבות, תוך שהוא מוסיף: "עכשיו אני מבין למה חתן צריך 'שומר' ביום החתונה. אחרת הוא יאבד את עצמו מרוב מחשבות, ולא יגיע לחתונה בזמן…"

קובי חייך. צוריה עם חוש ההומור שלו… לך תסביר לו שאתה מעביר עכשיו לנגד עיניך את כל השנים האחרונות, עם כל התהפוכות והנסיונות, הקשיים וההצלחות, הנסים הקטנים והנפלאות שהיו מנת חלקך, עד ליום הזה, היום המשמעותי ביותר בחייך.

אבל צורי צודק. צריך כבר לצאת מהמקווה וללכת לכותל. הזמן רץ, והוא צריך להספיק להתפלל מנחה ארוכה, עם וידוי, כמו בערב יום כיפור, ושיהיה לו זמן גם לנוח. הוא חייב לנוח לפני החתונה. אחרת הוא יגיע לחתונה שפוך לגמרי, וכל הלילה הוא גם לא יישן. לישון בצהריים הוא לא יצליח, זאת ידע מראש. לפחות ינוח, גם זה חשוב.

קובי ניער את ראשו, מסלק נטפי מים אחרונים משערו הרטוב. לבש את הציצית מעל הגופייה, ואחר הכניס ידיו לשרוולי החולצה הלבנה. הביט בה. זו חולצה ישנה, לבש אותה לכבוד היום הגדול הזה. בעוד כמה שעות הוא ילבש חולצה חדשה לגמרי. החולצה של החתונה מחכה לו בבית של צוריה, לשם ילך אחר כך כדי לנוח.

יצאו החוצה, לסמטאות העיר העתיקה. קובי נשם מלוא ריאותיו את האוויר, אוויר הרים צלול כיין. תחושת קדושה ממשית אפפה אותו, תחושה עילאית, כאילו מרחף הוא בעולם הזה, נוגע ואינו נוגע, מביט בכל אשר נעשה כאן על פני האדמה, מלמעלה, ממעוף הציפור, סוקר עבר, הווה ועתיד, רואה את כל המציאות מראשיתה עד תכליתה, והתכלית ברורה, והכל מוביל אליה – למטרה הגדולה…

הולכים הם אל הכותל. יורדים במדרגות. אבנים ירושלמיות גדולות וישנות. קובי שותק, גם צוריה. אמנם הוא קטע את מחשבותיו של קובי, כאשר האיץ בו לצאת מהר מהמקווה שברובע. אבל הוא מבין היטב מה עובר בראשו של חברו, ובוודאי לא יפריע לו במחשבותיו. הן גם הוא עצמו היה שותף ברבות מן התהפוכות של השנים האחרונות. ועוד אלו תהפוכות!

הגיעו מטה מישיבת הכותל ומישיבת פורת יוסף. מולם נשקפה כיפת הסלע על הר-הבית במלוא הדרה. בשבילם היה זה – במלוא כיעורה. קובי השפיל את עיניו; לא מסוגל היה לראות את הטומאה הזו – סמל האיסלאם בארץ ישראל – במקום בו אמור לעמוד לתפארת ולגאון בית המקדש, מקום השראת השכינה, מקור השפע והברכה לעם ישראל ולעולם כולו. איזה חילול השם איום ונורא, אי אפשר להכילו. תחושת חוסר האונים, אותה הרגיש כל-כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, עלתה בלבו שוב. מין צביטה בלב, צביטה כואבת אשר עלולה להטריף את הדעת ולבלבל את כל ההרגשות. תמיד כשהיתה עולה מין צביטה שכזו, היה ממהר לדחותה על הסף ולחשוב על דברים אחרים. ידע שאסור לו להיכנס לתחושות כאלה. הן מזיקות לו. אך כעת לא עשה דבר כדי לדחוק את המועקה שעלתה ופשטה בו עד לכאב ממשי. כעת זו צביטה אמיתית, לא שקרית, צביטה שמגיעה מהנשמה, מנפשו האלוקית, ולא מן הנפש הבהמית שבו. כעת זוכה הוא לחוש את החיבור לריבונו של עולם, לצער השכינה. אין זו תחושה שבאה מתוך קנאה או פחד מבשר ודם, אלא תחושה של קנאה לכבודו של אביו שבשמים. תחושת כאב כזו מבורכת היא, מטהרת את נפשו ולא מקלקלת, פותחת צינורות של שפע ולא סוגרת…

המחשבות נעצרו עת עמדו כבר ברחבת הכותל. אנשים חלפו ועברו על פניהם. האם מנחשים הם כי בחור זה הלבוש חולצה לבנה וציציותיו מתבדרות ברוח הירושלמית – חתן הוא? האם חשים גם הם את הרטט והקדושה וההתרגשות שחש הוא? לא. עבורם זהו סתם עוד יום של חול. יונים לבנות ואפורות התהלכו לרגליהם, מדדות לכיוון הכותל כמותם. כשהתקרבו אל היונים הן פרחו ועפו, כאילו הפריח מישהו בלונים לכבוד החתן הצעיר. מעט אנשים עמדו לאורכו של קיר האבנים העתיקות – הכותל המערבי, שוטחים תחינתם לפני קונם. השעה אינה שעת המניינים של מנחה. עדיין שעת צהריים. קובי פנה להתעטף בטלית ולהניח תפילין. אחר פנה לצוריה:

"אדבר קצת עם ה' ביחידות, ליד האבנים, עד שיהיה כאן מניין. אז תקרא לי כשתהיה תפילה, טוב?"

צוריה טפח על שכמו: "בהצלחה! תתפלל גם עלי, בסדר?"

קובי הנהן. ברור שיתפלל על צוריה. היום הוא כבר יודע על מה.

"ותן חיוך, תעשה לי טובה", הידק צוריה את הטפיחה על שכמו. "אתה נראה כאילו אתה הולך לנחם אבלים ולא לקדש אשה…"

קובי חייך. "אני באמת רציני. אבל אל תדאג צורי. מתחת לרצינות הזאת יש שמחה עצומה. אולי מרוב שהשמחה גדולה אני מרגיש שאני לא יכול להחצין אותה".

"אם כך אז בסדר", חיוכו החוזר של צוריה הרחיב את לבו. "גם קראת לי 'צורי', אז בכלל אני יכול להיות רגוע…" צוריה קרץ לו בעינו. "תלך. אני אקרא לך".

קובי עמד מול הכותל, קרוב-קרוב. תחושת הפגישה עם הכותל, בעוצמה כזו, היתה מוכרת לו. אז היה זה בלילה גשום. לפני כמה זמן? לפני כשנה? למה נראה לו כאילו היה זה בעידן אחר לגמרי? כמה הרבה עבר מאז! כמה רחוק הוא מכל שעבר עליו לפני שנה!…

קובי מישש את האבנים, ליטף אותן, נשק להן, התרכז. לא הצליח להוציא תפילה מפיו. כל-כך הרבה יש לו לומר, לבו הומה, אבל הלב לא מעביר את ההרגשות לשפתיים. פעם למד את דברי הרב קוק באורות הקודש, כי הכוח הגדול שיש לתפילה, הוא משום שהאדם נדרש להוציא את הרצון הפנימי ולבטאו במילים, וכך הוא מעמיק ומפתח את הרצון הרבה יותר, הופך אותו מרצון ערטילאי לדבר ממשי. ולכן זה גם קשה כל-כך…

"אֲ-דֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", פתח בקושי רב. "אנא, תפתח שפתי!" כמה רצה להתפלל תפילה זכה מעומק הלב ביום גדול וקדוש זה. הלוואי, הלוואי שה' ייעתר לו ויחבר בין לבו ובין שפתיו. חזר שנית על הפסוק: "אֲ-דֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ". הפעם כבר אמר את הפסוק ביתר עוז פנימי, וראה זה פלא – השפתיים נפתחו:

"אבא שלנו, מלך א-ל רם ונישא, אנחנו אוהבים אותך מאוד. כל עם ישראל אוהב אותך. אבל הגשמיות מכסה ומסתירה, היצר מעכב והאמת לא מגולה. צמאים אנחנו לך ה' אלקינו, רוצים אותך כל-כך, לעשות רצונך בקדושה, לשלוט לגמרי ביצר. אנחנו צריכים כוח, כל-כך הרבה כוח ממך. תלויים אנו בך לגמרי, בכל תנועה, בכל שניה. כל מה שהצלחנו להתקדם הוא רק מכוחך, וכל מה שנצליח – רק אם תתן לנו כוח".

התפילה המשיכה וזרמה, בקעה ממעמקי הלב, ונעשתה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:

"ריבונו של עולם, באיזה יום קדוש ונורא אני עומד, אין לי מושג. איזה יום של חסד עצום, חסד לא נתפס. אני מאמין בך אבא, מאמין בכוחו של היום. את כל השערים אתה פותח לפני מרוב אהבתך לבניך. אז אנא! שמע תפילתי בעת הקדושה והנוראה הזו, שמע זעקתי אליך!

"אנא עזור לי וזכני ללמוד תורה באמת ובשקידה, בצורה ברורה וישרה ולכוון לאמת לגמרי. ותצילני מכל מכשול וטעות והעמידני על האמת והיושר. וזכני לשדר אהבה לכל אחד מחברי, ותלהיב לבבי שאזכה להלהיב גם לבב אחרים בתורתך ובעבודתך, ובפרט את אחי הצעיר, אנא!!!"

נדמה היה לו לקובי, שהוא רואה במוחש כיצד המילים עולות ומטפסות עד למעלה, להר-הבית, מגיעות עד מקום בית קדשי הקדשים, ומשם פורחות להן עד לכסא הכבוד. המילים כמו באו מעצמן והסתדרו על שפתיו:

"אנא, אנא, עזור נא לנו להתפלל בכוונה, בחיות אמיתית, מתוך שמחה, מתוך קישור, מתוך הרגשת חיבור לעמך, לארצך, לעירך, לקידוש שמך. תן לנו כוח, תן לנו שמחה, תן לנו יישוב הדעת והרבה ברכה והצלחה. זכנו לקדש את שמך ולעבוד אותך תמיד, הדריכנו בעבודתך ואל תשליכנו מלפניך. סלח לנו על כל מה שחטאנו לפניך, אבל לא על ידי ייסורים וחוליים רעים…"

ומה עם כלל ישראל? ומה עם כל חבריו שנשארו עדיין "בבוץ" – חלקם מחפשים את דרכם וחלקם כבר הורידו את הכיפה מזמן? האם הוא יכול שלא להתפלל עליהם ביום הזה? הרגיש מין אחריות מוטלת עליו. ניתנה לו מתנה גדולה היום, תפילתו נשמעת ומתקבלת יותר, חתן דומה למלך. אולם מתנה זו, מחייבת היא. אל לו להחמיץ אותה, הוא חייב לנצלה עד תומה.

"אנא רחום, אבינו, שמע גם את זעקתי וגם את כל אשר אינו יודע לזעוק, אבל לבו זועק בקרבו. עם ישראל רוצה אותך, רוצה רצונך, מואס בחטאים ובריחוק ובתאוות. רק תרבות הגויים מסמאת את עינינו על ידי הזימה והפריצות, השקר והגסות, המוסר הנוצרי המושחת, התאוותנות והחיצוניות. ומה יעשה הבן ולא יחטא, אוי אבא! מה יעשו בניך ולא יחטאו כשאתה שמת אותנו בעולם כל-כך מפתה ומרחיק מרצונך???

"אבא שלנו: אנחנו בנים, בנים אוהבים שמתגעגעים לאבא. כוספים ליום בו תשמח במעשיך ותמלוך לבדך, בו נוכל להשיגך בלי כל-כך הרבה מחיצות. שמחים אנו, אבא, בעבודה שנתת לנו. בניך מאמינים בני מאמינים, על אף הסתר הפנים הגדול בכל שנות הגלות הארוכות. וגם מי שנטש, הן גם הוא אנוס מפגעי הזמן, מקטנות עבודתך בגולה, מציור אמונתך בצורה הזויה. והיום הזה, כמעט כל בניך הרחוקים – הם תינוקות אשר נשבו בשבי החילוניות, והצרות הרוחניות שלהם הן עצמן לימוד זכות על בניך, לא קטרוג. הן עצמן הצרות הנוראות ביותר, שנשמותיהן גלו מעל שולחן אביהם ולא יודעות את הדרך למצוא מרגוע ונחת".

צריך לבקש על האנשים באופן פרטי יותר, ידע קובי. ידיו מיששו את האבנים, נאחזו בהן.

"אבא, תקרב את איילת, את עמיר ואת עידן, את שיר, את שניר, את יובל, את אפי ואת סיוון, את אבא ואת אמא שלי, את סבתא ברכה ואת סבא ברוך, תפקח את העיניים של מי שעיניו עצומות, כי כל-כך קשה לפקוח עיניים של אנשים. רק אתה לבדך יכול להביא על האדם טלטלה בלב, להוציא אותו משלוותו המדומה ולגרום לו להבין שהוא 'חי בסרט' עד עכשיו. רק אתה יכול להביא את האדם לטעום טעם גן-עדן בתורתך ובמצוותיך ובעבודתך. רק אתה יכול להכניס את הדברים אל הלב. אוי, כמה אני יודע את זה מעצמי. בלי עזרתך וחסדך לא הייתי פוקח את העיניים לעולם. אז למה רק אני זכיתי, אבא? למה הם לא? בבקשה, אתה שומע אותי היום יותר מתמיד. אני מבקש באמת-באמת-באמת, מכל הלב. בבקשה אבא, תראה לי שאתה קיים, שאתה שומע".

קובי השתתק. התרכז במה שאמר. כל הדברים הנפלאים שיצאו ממנו בתפילה כעת, הם רק ההקדמה אל עיקר היום: עכשיו צריך להתפלל על האשה אשר נתן לו ה', על החתונה ועל הבית החדש שהם הולכים להקים.

יד נגעה בעדינות בכתפו. רעד עבר בו. גם זה כבר קרה כאן, בכותל, לפני שנה וקצת – מישהו שהפסיק אותו באמצע תפילתו… פקח עיניו וסובב ראשו לאחור. זה היה צוריה.

"יש מניין עכשיו. מחכים למלך כדי שיהיה 'צענטער'…"

"באמת מחכים לי?" התפלא קובי.

"בטח. הם לא רוצים לומר 'תחנון'…"

"זה לא יעזור להם. אנחנו עדיין לא סמוך לחתונה. עדיין אין להם את הפריווילגיה לוותר על ה'תחנון'".

"אני רואה שחרשת על הלכות חתונה. קובי, אני לא מפסיק להתפעל ממך!" צוריה חיבק אותו, והחווה בידו כלפי הפתח המקומר המוליך אל חלקו המקורה של הכותל המערבי. "המניין שם", אמר.

קובי חייך והצטרף לצוריה. לא הספיק להתפלל ביחידות על החתונה ועל הבית שיבנה היום. אז יתפלל על כך בעזרת ה' בתוך תפילת מנחה. נו, עוד יותר טוב: תפילה בציבור מתקבלת יותר… נכנסו דרך הפתח המקומר, והצטרפו למניין שהחל כבר. מסתבר שצוריה סתם צחק. אף אחד לא חיכה להם…



קובי בחן את מצב העניינים:

התזמורת ניגנה שירים שקטים, האורחים הרבים טרם הגיעו, מלבד דוד זקן ויקה שמגיע לכל השמחות שעה לפני הזמן. באולם הגדול הסתובבו המלצרים והמלצריות, מניחים לחמניות בכל צלחת, ולאחר מכן את המיצים הטבעיים בקנקני זכוכית מעוטרים. מנהל האולם הופיע לפרקים על מנת לבחון אם המלצרים עובדים כשורה ואם לא חסר דבר. הצלמים הגיעו זה מכבר ובדקו שוב ושוב את המצלמה ואת הפילם והקלטות. הסאונד-מן עמל על חיבור חוטי חשמל מאריכים, שיובילו מבמת הנגינה ועד לחופה שבחוץ. משפחת החתן הגיעה זה עתה: פרופסור חיים וד"ר עליזה לנדאו – ההורים של קובי, והאחים: איילת ועידן. איילת הגיעה עם עמיר, החבר שלה. השתדלה להתלבש בצניעות לכבוד אחיה החתן. קובי העריך זאת, למרות שהצניעות במונחים של אחותו אינה בדיוק אותה צניעות במונחים שלו…

משפחת הכלה טרם הגיעה; בוודאי הם משתהים עד שיסיימו את האיפור ואת התסרוקת שלה. אז יש עוד כמה דקות שהוא יכול לנצל. כדאי להודיע לאמא שהוא נעלם רגע, שלא תכעס ולא תדאג. הוא כבר מנוסה מספיק בעניינים כאלו…

קובי ניגש לאמו. היא היתה לבושה במיטב האופנה העכשווית, נוצצת, מאופרת ונודפת ריח טוב למרחוק.

"אני רואה שיש עוד זמן עד שנתחיל", אמר בעדינות, "אז אני הולך לחדר-ייחוד בינתיים".

אבל מה שיכול היה בקלות לומר לצוריה בכותל, לא התקבל באותה קלות באוזני אמו.

"מה אתה הולך לעשות שם? ללמוד? להתפלל? לא הספיק לך כל היום? או אולי אתה הולך לבדוק שהחדר שם בסדר? אל תדאג, דאגתי שהכל יהיה מצוין. נוח שם, יש שירותים אם צריך, הכיבוד והשתייה כבר מוכנים, הכל בסדר". אמא לא שעתה לעיניים המתחננות של בנה, והמשיכה: "באמת קובי, זה לא הזמן עכשיו. אנחנו צריכים להצטלם, אתה בנפרד, ועם כל המשפחה. בדיוק בשביל זה הגענו לפני כולם".

קובי נשך את שפתיו. כמעט שהפליט מפיו "בסדר, בסדר, תירגעי!", אך התאפק. כמעט שאל את אמו בכאב אם היא שכחה שהחתונה היא בעיקר היום של הבן שלה, עם כל הכבוד להורים ולהשקעה שלהם, אבל כבש את התגובה. אם אמא שלו לא מסוגלת להתאפק גם ביום הגדול הזה, למרות שהיא דוקטורית חשובה ונשואה לפרופסור מכובד ומעונב – הוא, קובי, לא ירד לרמה שלה. הוא לא יתעצבן ולא יכעס, ישתדל לקבל הכל באהבה. זה הניסיון שלו.

אבל בכל זאת – למה, למה? למה זה צריך להיות כך, ריבונו של עולם? כל-כך התאמצתי והשתדלתי ביום הזה, התפללתי כל-כך חזק, ממש הרגשתי איך אתה אתי ומקשיב לי ומלווה אותי. אז איך הגיעה פתאום הנפילה הזו. ובגלל מה, בגלל איזו בקשה קטנה שלי. האם לא הייתי צריך לנצל את הזמן הזה, כדי להתכונן עוד קצת לרגעים הגדולים שיגיעו בעוד כשעה? היית מעדיף שאוותר על כך? אבל באמת לא חשבתי שכך אמא שלי תגיב. להיפך: חשבתי שהיא תעריך את העובדה שאני מבקש רשות. שכחתי שעכשיו הצילומים, זה לא כל-כך בראש שלי. ואולי זו הבעיה: שאני לא רגיש לצרכים של ההורים שלי? אוף, מה אני צריך לעשות, כל פעם זה קורה שוב, אבל למה גם היום? למה???

דמעות בצבצו להן בזוויות עיניו. עוד מעט יקראו לו להצטלם, אבא מדבר עכשיו עם הצלמים. הוא לא יכול לבכות עכשיו. ניגב את הדמעות הסוררות באצבעותיו. התאמץ לחייך.

אבא ניגש אליו. הוא סיים לדבר עם הצלמים.

"קובי, אתה יכול לגשת לחדר ייחוד אם אתה רוצה. הצלם עדיין לא מוכן". אבא הניח יד על כתפו של קובי. בידו השניה סידר את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשו, תקע שוב את הסיכה בבלורית המקריחה. הוא נראה כחוכך בדעתו, אחר הוסיף: "אמא מוסרת שהיא מצטערת אם היא פגעה בך קודם".

קובי הסתיר את רגשותיו: "זה בסדר, תודה אבא". הוא התכוון גם לאבא העומד מולו וגם לאביו שבשמים.

"יש לך עשר דקות", קרא אחריו אביו כשפנה ללכת.

"בסדר גמור".

כעת, כשישב בחדר הקטן ורגשותיו מעורבים, נעים בין התרגשות ושמחה והפנמת משמעות היום הזה, ובין הדאגה שהכל יסתדר כשורה והוא יעבור בשלום את כל הדודות המנשקות ואת כל המבטים של חבריו מלפנים – כעת הניח להכרות שרצה להפנים קודם לכן, לחלחל אל תודעתו, נתן לזכרונותיו לזרום בתוכו, יודע בחוש שלבסוף יוכל לקשור ולחבר את כולם ולהביא אותם לכלל תמונה שלמה, אשר תרומם אותו.

כמה דברים עבר בשנים האחרונות! כמה תפניות, התלבטויות, נסיונות; התקדמות ונסיגה, צער ושמחה, כאבים ורפואה; כמה סודות התגלו לו; כמה למד – מהתורה ומהחיים עצמם; כמה הפתעות… מי חשב בכלל שהוא יתחתן בסוף דווקא אתה? הרי בעבר היו לו ציפיות אחרות לגמרי…

בעצם, ממתי התחיל הכל?

מנקודת הזמן בה החל לעמוד על דעתו, בכיתה ט'.