"הי, עצרו!!! גנבים, חזרו הנה!!!"
צעקותיו של הזקן בעל המכולת ליוו אותם במנוסתם. הם לא הביטו לאחור. עברו על פני לוח המודעות הגדול, נדחקו בין אנשים שהיו קוראים בו.
"זהירות, נערים, אתם לא בגיל של משחקי תופסת, קצת דרך ארץ", גער בהם זקן אחד שעמד שם. הם צחקו בקול והמשיכו לרוץ. עברו את "רחוב הפלאפל" (כך הם קראו לרחוב, בגלל דוכן הפלאפל שבקצהו), הגיעו לצומת, ונעצרו מתנשפים. אם חשב קובי שיראה את חבריו מתחרטים על שנתפסו בקלקלתם, גילה מיד שהתבדה. במקום חרטה ארבעת חבריו צחקו בקול, ויוסי שאל:
"חבר'ה, איך אנחנו מצליחים למלא סוכריות בכיסים בפעם הבאה? הרי הזקן הזה גילה אותנו!"
קובי הצטרף לאווירה הכללית, נמשך אחר החבר'ה. בהליכה מדודה עשו את דרכם לעבר שער התיכון הדתי שמעבר לכביש, הציגו הצגה מושלמת, כדי שהשומר בשער לא ידע שהם חוזרים מגניבת סוכריות במכולת של "הזקן".
כך היו עושים בכל פעם שחיפשו הרפתקנות או סוכריות… היו הולכים למכולת שבקצה הרחוב, מכולת קטנה שניהל אדם זקן, קירח ונמוך. היו עוברים בין המדפים, ממלאים את הכיסים בסוכריות ככל שיכלו, מבלי שישימו אליהם לב, ולבסוף היו יוצאים ואומרים שלום. פעמים שהזקן היה מביט בהם בעיניו העמומות, כתמה מדוע הם באים תמיד אך לא קונים דבר. בתמימותו כי רבה לא חשד בהם. לעתים היה אחד מהם משלם על סוכריה אחת, כדי ליצור את הרושם שלא באו לחינם. כולם היו מצחקקים מאחרי החבר ששילם, ויוצאים אתו מהמכולת בעליצות.
עד לאותו היום בו נתפסו בשעת מעשה.
הם לא העריכו נכון את רמת תמימותו של הזקן. ברגע שברחו מהחנות ולא הביטו לאחור, הוא לא חיכה שנייה נוספת. מיד הרים את שפופרת הטלפון, התקשר ל-144 וביקש את מספר הטלפון של התיכון הדתי אשר בסוף הרחוב מעבר לכביש. כשהתקשר לתיכון ביקש לדבר עם המנהל, ולאחר שנענה, סח בפניו את אשר ארע. "כעת אני מבין שכך הם נהגו כבר כמה חודשים", סיפר בקולו הצרוד. המנהל הבטיח שיטפל בעניין במלוא החומרה. הוא ביקש מהשומר שבשער התיכון שישגיח היטב על הנכנסים, וברגע שיראה קבוצת תלמידים, שייקח את שמותיהם וישלח אותם אליו.
"אתם לא מתביישים? ככה אתם מתנהגים? אתם לא מבינים שעברתם את כל הגבולות? מה אתם רוצים, שנקרא למשטרה? שהמשטרה תטפל בכם? אתם לא תינוקות בני שנה, אתם כבר בחמישית, כבר עברתם מזמן בר-מצווה. גם לקטינים אפשר לפתוח תיק במשטרה, זה משפיע על הכניסה שלכם לצה"ל. אתם לא מבינים שאתם הורסים לעצמכם את החיים? ואני כבר לא מדבר על השם של התיכון שאתם מקלקלים אותו!"
את הקדוש-ברוך-הוא, הוא לא הזכיר, וגם לא את התורה שאוסרת לגנוב. רק את המשטרה, את עצמו ואת התיכון.
בסופו של דבר כל אחד קיבל נזיפה וחתם על התחייבות להחזיר את הכסף בסכום המוערך של כל הסוכריות שנגנבו.
"אם אתם לא יכולים להחזיר לבד, תצטרכו להביא מההורים".
קובי ידע שההורים שלו מקפידים מאוד על מוסר ודרך ארץ. זה יהיה נורא אם הם ידעו על מעשיו. לבו נקפו עד מאוד. למה צריך היה להשתתף ב"פילוח" הזה? הרי לו היה רוצה היו הוריו נותנים לו כסף כמה שרק היה מבקש. למה לגנוב? לא היה זה עניין של "חיסכון" בכסף, לפחות מבחינתו, אלא סתם רצון להרפתקנות והנאה מכך שהצליחו להוליך שולל את האיש הזקן, שלא ידעו אפילו מה שמו.
לא נורא. הוא יבקש מהוריו סכום כסף לקנות ממתקים לצורך… לצורך מסיבת יום-הולדת של חבר. רעיון מצוין! ככה זה. קודם גניבה, אחר כך שקר, "עבירה גוררת עבירה".
קובי יכול היה להעביר את כל ארבע שנות התיכון באותו תיכון דתי, אלמלא היתה נקודת מפנה ששינתה את התמונה.
לקראת סוף השנה באו לביתו חברים מהתיכון, להתארח בשבת. ההורים של קובי היו באותה שבת בבית-מלון, אחותו הגדולה, איילת, היתה ב"שבת שמיניסטיות" בצפון עם חברותיה, ואחיו הצעיר, עידן, החליט לנסוע לשבת לחבר מהכיתה. קובי ניצל את ההזדמנות והזמין אליו כמה מחבריו. אלו שהגיעו היו אמנם "דתיים" בהגדרה, אבל הדבר לא הפריע להם לחלל שבת בלי בעיה: להדליק את האור כשרצו, או לעשן סיגריות.
ההורים של קובי, חיים ועליזה, שניהם דוקטורים. ליתר דיוק, אבא שלו הוא כבר פרופסור. פרופסור לכימיה. לא מזמן קיבל את התואר החדש, שמילא את כל הבית בתסיסה ובהתרגשות. במקום ד"ר לנדאו הוא הפך לפרופסור לנדאו. לקבל תואר של פרופסור זה כלל לא פשוט; צריך לשם כך המון השקעה, ולא פחות מכך – פרוטקציה. לאבא שלו היו גם מזה וגם מזה. אמא שלו היא דוקטור לספרות. למדה באוניברסיטה העברית, היום היא מלמדת באוניברסיטת תל-אביב. שני ההורים שכלתניים ואינטליגנטים.
הבית שלו היה "אחלה" של בית. מעולם לא נכנסו הוריו לחייו. נתנו לכל אחד מה שרצה. כסף לא היה חסר: משחקי מחשב, אינטרנט, טלוויזיה בחדר, ארון של ממתקים, שפע של דגני בוקר, המון משחקים, כבר שבע פעמים היה בחו"ל. שפע. לא היה חסר דבר.
החיים שקובי חי, אלו היו החיים שהכיר. ידע: יש במדינה חילוניים ודתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, ימניים ושמאלנים, אבל לא ידע חיים אחרים באמת, אלא רק את חייו. נער בכיתה ט'.
השנה למד בתיכון עם חבר'ה מסוג שונה ברובם. בשפת הרחוב קוראים להם "ערסים": תסרוקות גנדרניות, ג'ל, קוצים, דאודורנט, בושם, חולצות טריקו צמודות ומבריקות בתוך המכנסיים. כל אחד בא בהופעה מושלמת, כל אחד מנסה למשוך את תשומת לבם של חבריו. שמעו המון מוזיקה לועזית. קובי דווקא אהב את החברים הללו, התחבר ל"דאווינים" וחש שמתחת להם מקנן המון לב. מלבד זאת, רוב החבר'ה היו מעדות המזרח, והיתה בהם פשטות כזו שאהב. הרמה הדתית בתיכון לא היתה גבוהה, בלשון המעטה, אבל מצד שני היו דברים שבאו לחבריו מבית-אבא, דברים שהיו מקובעים אצלם: היו יכולים לשבת ביחד ולדבר גסויות, אך מיד אחר כך לפתוח בקבוק קולה ולברך עליו בקול רם, כשכולם עונים "אמן". כך גם היו הולכים להתפלל מנחה, מרצונם, למרות המסגרת הפתוחה של התיכון שלא הכריחה אותם ללכת.
דווקא באותה השבת, לא רצו החבר'ה לקום לתפילה. קובי ניסה להעיר אותם, אבל הם אפילו לא ניסו לתרץ; פשוט המשיכו לישון. קובי הלך לתפילת שבת לבדו. את הטלוויזיה לא הדליק אף אחד בשבת, אבל במוצאי השבת, עד שיגיעו ההורים של קובי, הדליקו החבר'ה את המסך, וכעבור חמש דקות הוציא אחד מהם קלטת וידאו מתיקו, ובעידוד חבריו הכניס את הסרט. הסרט היה סרט תועבה. קובי, ששתק עד עתה לכל אורך השבת אף שקשה היה לו, הרגיש שהם עברו את הגבול. שכולם יראו ביחד סרט תועבה בבית שלו???
אמנם גם הבית שלו היה בית שצרך את כל התרבות המערבית: טלוויזיה, אינטרנט ועיתונים, אבל מצד שני האווירה היתה תמימה ונקיה. בוודאי שלא דיברו על גסויות ועל מיניות. הדיבורים הבוטים בתחום הזה היו חידוש גדול בשבילו כשהגיע לתיכון – חידוש לא משמח. קובי לא נהנה כלל מהדיבורים הללו. הם דחו אותו. משהו בנשמתו, או שמא החינוך מהבית, גרמו לו להרגיש באינטואיציה, בלי הסברים, שלא נכון ולא מתאים לדבר על הדברים הללו. מושגים כמו "אסור" ו"מותר" לא שיחקו אצלו תפקיד, אבל זו היתה תחושה בסיסית, גם בלי הסברים מנומקים. קובי לא ישכח את הפעם הראשונה שאחד מחבריו סיפר לו על אחד מהדברים השייכים לבנים, שהצניעות יפה להם. קובי היה בהלם מוחלט מכך שמדברים על הנושא הזה בגלוי ובחופשיות. הוא חש שנורמות מוסריות בסיסיות נפרצות ושזה לא טוב.
לכן גם עתה הוא ביקש מחבריו למחזור לעצור את הסרט ולכבות את הטלוויזיה. בתחילה היתה התנגדות קולנית. סנטו בו על ה"צדיקות" שלו. אך לבסוף הם נכנעו, כיבו בלית-ברירה, ונפרדו ממנו לשלום.
"היתה שבת על-הכיפאק!"
"היה אחלה!"
"תזמין אותנו כל שבת!"
קובי חייך חיוך מאולץ וליווה אותם עד לתחנת האוטובוס.
כשההורים שלו הגיעו הביתה בשעה מאוחרת בלילה, סיפר להם קובי את אשר התרחש בבית במשך השבת ובמוצאיה. הוא לא שיער לעצמו עד כמה תהיה תגובתם קשה.
ההורים התחלחלו. חיים אביו החשיב מאוד את התפילה במניין. זו היתה מסורת שהקפיד עליה מאוד מבית אביו. לאמא שלו דווקא חרה יותר הניסיון להקרין את סרט התועבה, החוצפה שלהם לשים את הסרט בוידאו בבית שלה ללא רשות!
ההורים קלטו סוף-סוף איפה קובי נמצא, ועוד באותו לילה נמנו וגמרו שקובי חייב לעבור לישיבה תיכונית, ואם כבר – אז שתהיה ישיבה טובה.
ההחלטה התקבלה על לב קובי בשמחה. לא ידע להסביר לעצמו מדוע, אבל למרות הצחוקים וחיי החברה התוססים בתיכון, הוא לא שש להישאר שם גם בשנה הבאה. משהו פנימי הפריע לו לעכל את האווירה שם. "הם לא סגורים על עצמם", חשב לעצמו. או שהם דתיים, אז שלא ידברו גסויות, שלא ישמעו שירים כאלה ושלא יצפו בסרטי תועבה, או שהם חילוניים, אז למה הם מתפללים ומברכים? אי אפשר כל הזמן לפסוח על שני הסעיפים.
אבל מצד שני, גם אחרי ההחלטה לעבור לישיבה תיכונית, משהו עדיין הפריע לו: הרי גם ההורים שלו קונים עיתונים ורואים את הסרטים הכי לא צנועים שבכבלים ובטלוויזיה. אז מדוע הם נלחצים כל-כך? האם את הסרטים שהם רואים מותר ואת מה שחבריו שמו אסור? האם למבוגרים מותר ולנערים בגילו אסור? ואמנם יפה מאוד שלאביו חשובה התפילה במניין, אבל האם תפילה במניין חשובה יותר משמירה על צניעות? החברים שלו מברכים על האוכל, אבל קובי לא יכול היה להיזכר אם ראה אי פעם את אביו או את אמו מברכים על כוס מים או קולה לפני ששתו. אז צריך לקיים את המצוות או לא? צריך לשמור על הצניעות, או לא? איך ההורים שלו קובעים בדיוק מה כן ומה לא?