הוא עמד בפוזה של ליצן רחוב, מביט בהם במבט מיוחד: מן שילוב של מבט מבודח עם רצינות תהומית. לו היו רואים אותו באמצע הרחוב היו משוכנעים מן הסתם שהוא טיפוס שמח ותמים, שאינו מבין דבר מהחיים. אבל כעת, כשהוא עומד לפניהם ומדבר, הוא שופע חכמה, וניכר שהוא מעורה היטב במה שקורה בעולם הזה ובמה שעובר על נערים בני גילם.

מדדו אותו במבטיהם. גבוה במקצת, שיער חום בהיר, עיניים תכולות-ירוקות, בלי משקפיים, כיפה לא גדולה מדי ולא קטנה מדי, דוגמה יפה. זקן קצר וחיוך מאוזן לאוזן. ציציות בחוץ, חולצתו הלבנה מחוץ למכנסיים, סנדלי "שורש" עם גרביים כחולות. הוא לא נראה מבוגר כלל, אולי בשנות העשרים המוקדמות, אבל ביטחון עצמי לא חסר לו. דיבר עימם בתנועות הצגה רחבות, משל היה שחקן ראשי בהצגת המונים. גם החכמולוגים הגדולים ביותר במחזור לא יכלו שלא להטות אוזן קשבת לדבריו. קובי הטה אוזן קשובה במיוחד. הבחור הזה מצא חן בעיניו מן הרגע הראשון.

הזמן: "שבת שובה" בעשרת ימי תשובה.

העיתוי: שיחת אחר הצהריים אחרי מנחה, לכל המחזור בישיבה, על הדשא שליד חדר האוכל. את השיחה העביר בחור מישיבה גבוהה, שהציג את עצמו בשם "צורִיה קליין". מנהל הישיבה התיכונית החליט לגוון את השבת כדי למשוך את החבר'ה, ולכן לא הסתפקו השבת בראש הישיבה ובר"מים, אלא הביאו כוחות צעירים מבחוץ, "שירוממו את החבר'ה לקראת יום הכיפורים". כחלק מהרעננות של הגיוון, התקיימה השיחה על הדשא ולא בבית המדרש. עץ הדולב הגדול סיפק להם צל בשפע. למרות הסתיו המתקרב, השלכת שלו טרם החלה.

את השיחה פתח צוריה בהקראת קטע לא שגרתי, שנקרא: "מכתב לרב דב כהן":

"לרב דב כהן, שלום.

אני אחת מקבוצת הקיבוצניקים שביקרו בישיבתכם לפני כמה שבועות, הסיבה שאני פונה אליך דווקא (אף על פי שמעולם לא נפגשנו) היא שבמקרה שמעתי את שמך בביקורנו אצלכם ואינני מכירה שמות מחנכים אחרים.

ברצוני לכתוב על הרגשתי בעת הביקור ולאחריו:

הדו-שיח עם התלמידים שלכם היה לדעתי יסודי ברובו ונגע בכמה שאלות בסיסיות. החבר'ה שלכם ענו לעניין ושאלו שאלות טובות.

לאחר הדיון יצא לי לשוחח עם אחד מתלמידיכם (שלצערי שכחתי את שמו) שתיאר לי בהתלהבות את היופי שביהדות, המשפחה היהודית, החגים, תפילה, ערכי צדק יופי וכו'.

אצלי אמנם הדברים אינם חדשים לגמרי. בניגוד למרבית חברי אני קצת מתעניינת ביהדות ואף השתתפתי פעם בסמינריון של 'גשר' בצפת. אך הפעם הדברים הלהיבו. הבחור דיבר בהתלהבות על רעיון "תורה ועבודה" כמוטיב מרכזי אצלכם. ברור שקיבוצניקית כמוני התלהבה מכך. אודה ולא אבוש, חשבתי לעצמי שסוף סוף נוצר לנו בארץ טיפוס חדש של אנשים דתיים, עם רמה מוסרית גבוהה, ושלא כמו אותם קיצוניים פנאטיים, אנשים התורמים למדינה (כמובן נזכרתי בבחורי ה'הסדר').

אלא שלצערי ולבושתכם נגמרה מבחינתי האידיאולוגיה!!!

תוך כדי שיחתנו ביקשתי להשתמש בשירותים והבחור הובילני ברוב אדיבות לפנימייה הסמוכה. ראיתי שם כעשרים וחמשה תלמידים מסתובבים באפס מעשה. לשאלתי 'האם אין להם לימודים?' סיפר לי מלווי שאומנם יש להם 'סדר' (ופירט לי את המושג) אך הוסיף בשקט שאלו תלמידים שניצלו את העובדה שהמורה שלהם לא נמצא על מנת 'להתחפף'. שאלתי אותו כיצד זה מסתדר עם האידיאלים הגדולים של 'תורה ועבודה', של רצון להתעלות רוחנית ושל יושר ואמון שדיבר עליהם זה עתה? אך יותר מכמה מילים מגומגמות לא קיבלתי מענה.

המשכתי ושאלתי על נושא העתקות במבחנים ונעניתי במבט מושפל.

אינני מכחישה, גם אצלנו מעתיקים בבחינות אך אנחנו לפחות לא מנסים לדבר על ערכים שמימיים של 'לא תגנוב', של מצלמות טלוויזיה שמצלמות אותך מהשמים וכולי. אצלנו זה משחק בין מורה לתלמיד. אך אתם המדברים על מי שצופה עליכם מהשמים, אתם באמת מאמינים בזה, או עובדים עלינו? הצלחתי לשמוע דיבורים של אותם חבר'ה. הסמקתי מרוב בושה לשמע הקללות העסיסיות ששמעתי. אפילו אצלנו לא מדברים כך! האם אתם עוברים קורס לניבולי פה?

אני נזכרת בעוד משהו: כשהייתי בסמינריון של 'גשר' התלהבתי מהרצאה על חיי המוסר והצניעות היהודיים, יחסי בנים-בנות, אצלנו כידוע תחום זה פרוץ במיוחד (ולפעמים אני מרגישה גועל). המרצה סיפר שאתם לא הולכים יחד בנים ובנות לים ובכך שומרים על טהרת העיניים (או משהו כזה), מחנכים את עצמכם לקראת חיי משפחה טהורים. משום מה אני מרבה לפגוש בים קבוצות של בחורים (נראים בדיוק כמוכם) הלוטשים עיניים ואף מנסים להתחיל בצורה זולה עם בנות.

עוד מעט חג השבועות, אצלכם 'חג מתן תורה'. אצלנו ודאי ישמחו, ואצלכם? עם יד על הלב, אתם שמחים או עצובים עם התורה שלכם?

אז אולי כדאי שתשאלו את עצמכם טוב אם אתם באמת 'תורה ועבודה' או אולי 'תורת העבודה', איך לעבוד עלינו החילונים, ואולי אפילו על עצמכם?"

צוריה סיים להקריא והשתתק. הוא נשא אל כולם מבט שואל, מעביר עיניו על פני שורות התלמידים שלפניו. קובי, שישב בשורה הראשונה, הסתובב לאחוריו כדי להביט גם הוא בכל חבריו. שאול, יוסי ואודי צחקו בינם לבין עצמם, כמסתודדים. בדיחות פרטיות של החבורה ה"קולית" של המחזור. שמעון וגיא התלחשו. רועי התעסק עם הסיכה שלו, תחביבו הקבוע. מלבדם, שאר החבר'ה נשאו עיניים צופיות אל צוריה. זהו הישג עצום: כמעט כולם מקשיבים!

"מה אתם אומרים על הקטע הזה?" ירה צוריה את השאלה.

אודי ענה ראשון, תוך שהוא נשען בגופו על יוסי: "עצוב, עצוב…".

יוסי החרה-החזיק אחריו: "טוב, נו, אנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים. מתקדמים, לאט-לאט".

קובי הבחין בנימת דיבורם של השניים. הם לא דיברו בציניות או בזלזול. למקשיב הרגיש ניכר היה בעליל שה"מכתב לרב דב כהן" נגע בהם במקומות עמוקים.

"זה מכתב אמיתי, או שהמצאת אותו?", קובי שאל.

"אמיתי! למה, משהו פה לא נראה לך אמיתי?" צוריה חייך.

"אמיתי יותר מדי…"

שניר הפסיק את הדיון: "איך זה קשור ל'שבת שובה'?"

"זה קשור לתשובה שלנו אל ה'. זה כל העניין של הימים הללו".

השתרר שקט.

"אז חבר'ה, נו, מה אתם אומרים? אנחנו מאמינים בתורה שלנו או לא? אנחנו גאים בזכות שיש לנו להיות יהודים או לא? אנחנו מרגישים בנים של ה' או בנים של אמריקה?"

שקט.

"טוב, עברנו את ההקדמה. עכשיו, כדי שלא יאמרו פה שאין קשר לשבת, נדבר טיפה גם על פרשת השבוע. אבל חבר'ה, אל תירדמו לי, קודם כל כי אני איעלב. וחוץ מזה, כי אני מדבר על החיים של כל אחד ואחד פה".

"גם אם נרצה להירדם, אי אפשר פה עם השמש הזו!", רטן אודי.

צוריה הניח את הדף מידיו ופתח חומש: "בפרשת השבוע שלנו קראנו את הפסוקים: 'כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ'". צוריה הדגיש כל מילה, ציטט לאט ובביטחון עצמי.

"כל האנשים בעולם מחפשים סיפוק ומשמעות. אפשר לומר שזה מה שעומד מאחורי כל מה שעושים בני האדם בעולם. מחפשים את השמחה, את העונג, את הדבר שימלא אותך וייתן לך חשק לקום בבוקר. התורה שלנו אומרת לנו איך להגיע לזה. זה נמצא קרוב, מתחת לאף שלנו. זה אפילו לא עולה לנו כסף. 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד'. זה רק דורש מאתנו את המוכנות להשקיע ולהיכנס לגמרי לתוך התוכנית האלוקית הזו. 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ'. רק אם אתה נכנס כל כולך פנימה, אתה יכול להנות מזה ולגלות את האושר והשמחה הגדולה שבחיים. אם אתה נשאר רגל בפנים רגל בחוץ, מנסה להנות מכל העולמות, אתה לא מאפשר לעצמך להנות משום דבר באמת. ניסיתם פעם להיכנס לבריכה רק עם רגל אחת? זה הכי 'באסה': סתם קר ולא נעים. אבל אם אתה מעז וקופץ למים העמוקים, אז בשנייה הראשונה זה קר, ומיד אחר כך – כיף חיים".

קובי שינה תנוחה. בהבזק של רגע צף ועלה לפניו אותו בוקר בחופש הגדול, לפני חודש וחצי, ואותן מחשבות ושאלות שעלו במוחו. שאלות על מהות החיים, על חיפוש משמעות, על האושר האמיתי. מדהים איך אדם יכול להתגלגל כל כך הרבה זמן בלי לחשוב על הדברים החשובים ביותר בחיים. למה עברו חודשיים בלי שחשב על השאלות שעלו בו? אם אין לו תשובות לשאלות הללו – מה הוא כן עושה בחיים? סתם מתגלגל מדבר לדבר?

התנער מהרהוריו וחזר להטות אוזן לדבריו של צוריה. חבל, הוא איבד כמה משפטים תוך כדי ההרהורים.

"בגלל שאנחנו לא מבינים שהתורה היא הפתרון שלנו לחיים טובים, לחיים עם משמעות; בגלל שאנחנו לא מבינים שהתורה היא לא אוסף של חוקים שצריך ללמוד לבגרות, אלא היא נותנת לנו את התשובות לכל השאלות שהכי מטרידות את האדם; בגלל שאנחנו לא מבינים שהתורה היא הדבר הכי יקר שיש בעולם – לכן אנחנו מתנהגים כמו חילונים ומנסים לחקות את הגויים ואת תרבויות הניכר. האשה הזו שכתבה את המכתב לרב דב כהן צדקה, לצערנו. זה באמת המצב. אבל המצב הזה איננו בגלל שאנחנו רוצים ללכת נגד הקדוש-ברוך-הוא ונגד התורה. אלא בגלל שאנחנו לא מבינים מי זה הקדוש-ברוך-הוא ומה זו התורה.

"כל הנקודה של ימי התשובה, היא שיבה וחזרה אל ה'. אם נחזור אליו, ממילא נוכל לחזור בתשובה על כל מה שעשינו לא בסדר. אם לא נחזור אליו, ברור שלא יעניין אותנו יותר מדי מה כן עשינו ומה לא עשינו. אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת. חייבים עכשיו לגשת לסעודה שלישית".

במוצאי שבת, אחרי ההבדלה, ניגש קובי לצוריה. הם לחצו ידיים, צוריה הניח ידו על כתפו של קובי.

"כן קובי".

"איך אתה יודע את השם שלי?"

"קלטתי אותך ישר. שאלתי את הרב איך קוראים לך. אני מחפש חבר'ה רציניים שיבואו אלינו לישיבה".

קובי חייך חיוך פסקני: "אין סיכוי. אתה לומד בישיבה גבוהה. ההורים שלי לא יתנו לי ללכת לשם בשום אופן. אפילו ישיבת 'הסדר' לא נראה לי שזה שייך. אני צריך לעשות כמה תארים. בטח אלך לעתודה".

צוריה חייך חיוך פסקני גם כן: "באיזה כיתה אתה עכשיו, בשישית? טוב, עד השמינית יעברו הרבה מים בירדן. חבל לדבר עכשיו".

"טוב, תשמע. רציתי לשאול שאלה. אפשר?"

"בטח".

"אמרת שעל כל השאלות שיש לנו על מהות החיים, יש תשובות בתורה. אז אם הכל כתוב בתורה, למה אנחנו לומדים בישיבה רק גמרא, משנה, הלכה? לא עדיף לגעת בשאלות היסוד? הרי החבר'ה ממילא לא מקשיבים בשיעורי גמרא ולא אוהבים את ה'סדרים'. אז מה הקטע?"

צוריה הביט בשעונו.

"תשמע, צריך להאריך כדי להבין למה חשוב ללמוד את כל הקטע ההלכתי של התורה. אבל אני חייב עכשיו להתארגן לנסיעה, כי עוד מעט יש לי טרמפ. אני רק יכול לומר לך כרגע שזו באמת שאלה קשה למה לא לומדים את הדברים החשובים האלו בישיבות תיכוניות. זו שאלה קשה מאוד. אולי כדאי שתשאל את הר"מ שלך".

לחצו ידיים שוב, צוריה קרץ בעינו, פנה והלך. קובי הביט בו בהליכתו. שניהם לא ידעו אז שלא יעברו עוד כל-כך הרבה מים בירדן עד שייפגשו שוב. 

דילוג לתוכן