ביום ראשון, למחרת "שבת שובה", הגיע אליהו לישיבה. אליהו הוא חבר טוב של קובי. לא יוצא להם לדבר הרבה, אבל יש ביניהם משהו. חברים טובים. אליהו לא היה בשבת בישיבה, הוא היה בבית. אבא שלו הוא רב יישוב, ומתוקף תפקידו הוא נותן בכל שנה דרשה ארוכה ומאלפת ב"שבת שובה". אליהו רגיל לדרשה הזו מ"גירסא דינקותא", הוא לא יכול לעבור את ימי התשובה בלעדיה.
קובי פגש את אליהו בארוחת הבוקר. אליהו הגיע עם מגש התכלת בידיו, אל השולחן בו ישב קובי בחדר האוכל.
"אפשר לשבת לידך?", שאל בחיוך קורן.
"עשר שקל…", קובי גיחך.
אליהו הניח את המגש עם החביתה, הגבינה, הירקות ופרוסות הלחם, על השולחן מול קובי. הוא לקח את כוס הפלסטיק ופנה ליטול ידיים. לפתע סב על עקביו: "למזוג גם לך לשתות? קפה או תה?"
"קפה בבקשה! אבל טיפ רק בסוף הארוחה…"
כעבור שתי דקות חזר אליהו בהליכה מדודה, מתמרן עם שתי הכוסות המלאות והמהבילות, בין כל הנערים התוססים.
"תודה רבה, אחי!", קידם קובי את פניו. "לכבוד מה האדיבות הזו?"
אליהו הניח את הכוסות בזהירות. אחת במגש שלו ואחת בשל קובי. אחד השישיסטים עבר לידו והתחכך בו בטעות. חלק מהקפה של קובי נשפך על המגש. אליהו קפץ כנשוך נחש. "איי! איזה חום!" הוא הכניס את אצבעות ידו לפיו וליקק את הקפה אצבע אחר אצבע.
קובי צחק. "חבל. בגלל הלכלוך הפסדת את הטיפ…"
"גם הפסדתי את נטילת ידיים. דיברתי באמצע בטעות. אני הולך ליטול שוב!"
קובי התפעל. רואים שהוא בן של רב. מי עוד פה מקפיד כל כך על ההלכות הללו? גם עצם העובדה שהחבר'ה פה נוטלים ידיים, זו כבר "הקרבה" גדולה מצדם…
בדיוק אז עבר שם שניר. הוא טפח לאליהו על השכם, טפיחה הגונה. "אהלן אליהו, מה קורה איתך? איפה היית בשבת?"
"רגע שניר. אני הולך ליטול שוב ידיים". אליהו פנה ללכת.
"צדיק, אה?", שניר גיחך כלפי קובי והחווה בראשו על אליהו המתרחק.
"כמו שצריך!", הצדיק קובי את חברם לכיתה.
"וואלה, קובי! קלטתי אותך! גם אתה הולך לצאת ככה, אה? ראיתי איך דיברת עם הסמינריוניסט שהיה פה בשבת…"
קובי הסמיק קצת. הוא לא התבייש בזה. בכלל לא. אבל לא התכוון שכולם יסתכלו על השיחה שלו עם צוריה אחרי ערבית. בטח לא שניר. שניר אוהב לעשות צחוק מכל מה שאפשר. גם מהדברים הרציניים.
אליהו חזר והתיישב. לקח את הפרוסה העליונה, בירך בקול והרים את הפרוסה כלפי מעלה כשאמר את שם ה'. קובי ושניר ענו "אמן".
"אז מה קורה אליהו?", הפעם שאל קובי. "איפה היית בשבת?"
"וואי-וואי, קובי, אל תשאל", אליהו דיבר תוך כדי מריחת הגבינה על הלחם. "יש לי מכתב בשבילך!"
"אתה רציני?" קובי הניח את כוס הקפה מידו. לבו החל להלום.
אליהו הנהן בראשו בחיוך. "אבל זה בתיק שלי. אביא לך בהפסקה".
שניר התערב: "תביא לי קודם. אני אמסור את זה אחר כך לקובי…"
"שלא תעז!", קובי צעק.
"אל תדאג, קובי", אמר אליהו. "תבוא אלי בהפסקה". אליהו צחק, אבל ניכר שהוא לא נהנה מהימצאותו של שניר כאן.
"מה קרה לך? אני אמות מרוב מתח! תעשה טובה, רוץ עכשיו מהר ותביא לי".
"נו, טוב, בשבילך: אחרי האוכל…"
קובי רצה להיות בטוח אם הוא מנחש נכון ממי המכתב. אבל שתק, בגלל שניר. שניר הוא חבר טוב, אבל לא לכל דבר. יש דברים שלא כדאי שיהיה מעורב בהם. יש לו פה גדול מדי.
דיברו קצת על איך היה בשבת ואחר כך על המשחק הקרוב של "מכבי תל-אביב" נגד "הפועל חיפה". שניר סתם עמד כאן. הוא כבר סיים לאכול לפני כן. קובי ציפה שכבר ילך. כעבור כמה דקות ראה שניר את גידי עובר בדרך החוצה והחליט להצטרף אליו. אולי חש שהוא לא כל-כך רצוי כאן.
אליהו כבר סיים לאכול. עוד מעט יסיים גם את הקפה. הוא הביט אל קובי בחיוך. ניכר שנהנה מהעובדה שהצליח להפתיע אותו.
קובי רצה להיות בטוח. לא יכול היה להתאפק עד שיגיע המכתב לידיו: "זה מאחותך התאומה?", שאל.
אליהו הרחיב את חיוכו והתחיל לברך ברכת המזון. הוא העדיף להשאיר את קובי במתח.
את רחל הכיר קובי במחנה בני-עקיבא האחרון, בחופש שבין השישית לשביעית. רחל ראתה אותו בכל ערב, מסתובב על השביל של המחנה, בין המחנה של הבנים לזה של הבנות. הרבה "זוגות" היו הולכים שם ומדברים, יושבים עד שתיים בלילה. רחל ראתה אותו מסתובב עם בנות, צוחק איתן, מדבר ארוכות, בכל פעם עם מישהי אחרת. ראתה אותו, ומשהו זע בתוכה.
רחל היתה מה"דוסיות" של הסניף, שקטה, ביישנית, נראית חסרת ביטחון עצמי. היא גם חשבה שכלל לא ראוי לדבר עם בנים שיחות ארוכות בגיל כזה, כשהם הרבה-הרבה לפני הנישואין. אבל כאן, בפעם הראשונה בחייה, היא חשה שיש לה קשר לבחור הזה, חשה שהיא רוצה לעזור לו להיות יותר ממה שהוא כעת. היה קשה לה להגדיר אם מה שהיא חשה זה מה שנקרא "אהבה". כנראה שמעבר למודע גם תחושה זו היתה קיימת. אך במודע, מה שגרם לה לפנות אליו היתה התחושה שהוא בחור רציני ואמיתי, אחד שאפשר לדבר אתו על הדברים האמיתיים, דברים העומדים ברומו של עולם, וחבל מאוד שהוא יישאר ברדידות בה הוא נמצא.
למה שהוא בכלל יתייחס אליה, הרי יש לו המון חברות, בנות הרבה יותר מקובלות ויפות? ולמה שהיא תעז ליצור את הקשר אתו, הרי היא ביישנית אפילו כלפי בנות? אבל יום אחד, אריק – חבר של קובי שהיה בסניף ביחד עם אליהו ורחל – תפס את קובי ואמר לו: "שמתי לב שהאחות התאומה של אליהו 'שמה עליך עין'. נראה לי שכדאי לך להכיר אותה. היא מאוד מיוחדת". כך נוצר הקשר הראשוני.
רחל נראתה לקובי קשה להשגה ומעניינת, עמוקה ואמיתית. היא היתה שונה לגמרי מכל הבנות האחרות שהכיר. במחנה הם דיברו רק מעט, הכירו קצת זה את זו, דיברו קצת פוליטיקה. קובי שם לב מיד שרחל "חמה" מאוד על הנושא של ארץ ישראל. לעומת ההורים שלו היא היתה ממש ימנית-קיצונית. לשיטתה צריך להרוג את כל הערבים שלא יסכימו לעזוב את הארץ. ההורים שלו היו מתחלחלים לשמוע אמירה כזו.
אחרי המחנה הקשר לא נמשך, נוצר מעין נתק. רחל הרי לא היתה מסוג הבנות שקובי היה שולח להן הודעות SMS… קצת יותר מחודש עבר מאז. מדי פעם היה נזכר בה. ועכשיו, פתאום – מכתב.
המכתב איכזב אותו. הוא היה קצר מאוד:
קובי שלום,
יש ספר שנקרא "מסילת ישרים", של הרמח"ל. אולי תקרא אותו?
רחל
קובי לא שמע על הספר הזה מעולם וגם לא על הרמח"ל. מי זה בכלל? אבל היה ברור לו שהוא מתכונן למצוא את הספר ולקרוא בו.
מכאן ואילך התגלגלו הדברים באופן מהיר. קובי החזיר לרחל מכתב, וזו השיבה לו. הם החלו להתכתב בענייני אמונה והלכה, סיפרו זה לזה מה עובר עליהם. הקשר הזה היה לקובי "הקשר הקדוש". את שאר הבנות הוא עדיין לא עזב לגמרי. עדיין פסח על שני הסעיפים. אבל ההתקדמות והשינוי שחלו בו וברצונותיו התחוללו בקצב מהיר מאוד, מהיר הרבה יותר משיכול היה לתאר לעצמו אי-פעם.
קובי שלום!
שמעתי הרגע את השיר שאתה אוהב, של אביב גפן. קובי, אני בשוק!!! ניסיתי לחשוב על השיר הזה, על המסר שהוא מנסה להעביר, ואני חייבת לומר, שלמרות שיש בו מסר עמוק, השיר העביר בי צמרמורת נוראית! עם כל התיאוריה היפה שהוא כותב, זה לא שווה את הטומאה שיש בשיר הזה. חוץ מזה, לא מתאים לך לאהוב שיר שכולו רק ייאוש מהעולם.
אין ספק שהמנגינה של השיר יפה, אבל המילים נוראיות. אני חושבת שיהודי-דתי-מאמין, צריך למנוע מעצמו לשמוע שירים גם אם הם תורמים לו קצת, כי מצדדים אחרים הם מקלקלים אותו מאוד.
ממש שמחתי לקבל את התמונה מהמחנה. זה הזכיר לי את כל התקופה של החופש הגדול. רק שהתמונה שלי יצאה מה-זה גרועה. אתה דווקא נראה טוב… חברה שלי ניסתה לשכנע אותי לגזור את החלק הימני (שאני נמצאת בו), לזרוק אותו לפח, ולהשאיר רק את התמונה שלך. את האמת, הייתי רוצה לעשות את זה, אבל אני יודעת שאתה לא תרצה.
אני לא יודעת אם יש לי זכות לבקש ממך, אבל בבקשה, אני מתחננת, שכמה שפחות אנשים בעולם יראו את התמונה הזו. מקווה שאתה מבין.
טוב, מצטערת שהכתב שלי קצת לא מובן… כשאני כותבת מהר הוא נהיה קצת לא ברור. אני מקווה שתבין משהו…
אני יודעת שיש לי עוד דברים לכתוב לך, אבל שכחתי…
חיים קדושים לכולנו,
רחל
ר"ח חשון תשס”ב
לרחל,
שלום. מה שלומך? דבר ראשון לפני הכל, אני רוצה לומר שאני ממש מצטער שרק עכשיו נזכרתי להחזיר לך מכתב, ובאמת אין לי כל-כך תירוץ. פשוט כל הזמן דחיתי את זה, וזה באמת לא בסדר מצדי. אם את קצת כועסת עלי, אני מבין.
דבר שני, אני רוצה להודיע לך הודעה משמחת: את זוכרת שסיפרתי לך על הבנות שאני בקשר איתן, ואני רוצה להפסיק את זה? ברוך ה' הפסקתי את הקשר עם הרבה מהבנות הללו. זאת אומרת שאנחנו לא מדברים בטלפון ואפילו בקושי שולחים הודעות בפלאפון. אני ממש שמח שהצלחתי להפסיק את הקשרים הללו בלי יותר מדי בעיות וכמעט בלי לפגוע בהן או בי. זה היה פשוט תהליך שבו הפסקתי לאט-לאט להחזיר הודעות וטלפונים וכך גם הן הפסיקו. רק עם אחת אני עדיין בקשר. קשה לי מאוד להפסיק. אני גם מדבר איתה כמעט תמיד על דברים רציניים ועל דת, ופחות על דברים לא חשובים.
בקיצור, אני די מרוצה מעצמי, למרות שאני עדיין "אפס", ויש לי עוד המון עבודה קשה עד שאוכל באמת להיות מרוצה.
דרך אגב – נראה לך שיש בעיה עם זה שאנחנו מתכתבים?
בקשר למוזיקה: תראי, אני די מסכים עם מה שכתבת, למרות שאני ממש אוהב את המוזיקה של אביב גפן, ואני יודע שזה יהיה לי מאוד קשה להפסיק לשמוע אותו לגמרי. אבל את צודקת. יש לי חברים שלא שומעים אביב גפן בגלל שהמוזיקה שלו ממש מדכאת אותם. אותי היא לא כל-כך מדכאת, אבל אני מרגיש שיש בה משהו לא טוב. בכל מקרה אני מבקש שתבהירי לי יותר בקשר לעניין הזה, אם את יכולה.
הייתי בטיול בגולן בסוכות, בימים שני עד חמישי, והיה ממש כיף. הגולן מדהים! גם המדריכים היו מעולים. הטיול היה של קבוצת נוער דתית מטעם החברה להגנת הטבע. חלק מהארוחות אכלנו בסוכה ניידת שבנינו בחצי שעה, וזה היה ממש מיוחד. גם לא החמצתי אפילו תפילה אחת (בדרך כלל בטיולים יוצא לי להפסיד תפילות רבות, בעוונותיי).
בקיצור, היה ממש כיף, ואני מחכה כבר לטיול הבא.
אגב, אמרת לי פעם שאין לכם טלוויזיה בבית בכלל. רציתי לשאול אותך למה? אמנם אני יודע שיש דברים לא טובים שם, אבל יש גם תוכניות טובות ולכולם יש טלוויזיה. אני לא כל כך מבין למה לא להכניס את זה הביתה.
בהצלחה בכל מעשה ידיך,
קובי
קובי שלום,
מה שלומך? שמחתי לקבל ממך את המכתב, ואני כל כך שמחה על ההתקדמויות שלך. אני בטוחה לגמרי שגם ה' יתברך שמח בזה מאוד. כל הכבוד שהפסקת את הקשרים עם הבנות (לגבי הקשר שלנו, שאלת אותי אם נראה לי שיש בזה בעיה. האמת היא שאני לא יודעת, כי זה קשר מסוג מיוחד, אחר לגמרי מכל הקשרים האחרים שיש לך. תכתוב לי אתה אם יש לך "תירוץ טוב" לקב"ה למה הקשר הזה כן בסדר?). אני בהלם מהנחרצות שלך ללכת בדרך האמיתית. כדי שיהיה לך פחות קשה עם העניין של המוזיקה, אני מצרפת לך איזה מאמר יפה שראיתי על הכוח של המוזיקה ועל מה שהיא עושה לנפש.
שאלת למה ההורים שלי לא מכניסים הביתה טלוויזיה. האמת היא שגם אני רציתי פעם, אפילו ניסיתי לשכנע את ההורים שלי שכדאי ושזה טוב ויש שם גם תוכניות חינוכיות ועוד כל מיני תירוצים. אבל ברוך ה' שהם לא שמעו לי, והיום – אחרי שראיתי אצל חברות כל מיני תוכניות, אני פשוט מודה לאלוקים שלא גדלתי עם המכשיר המזעזע הזה. לכבוד השאלה שלך, חיפשתי קצת חומר כתוב על העניין, כדי שיהיו לי באמת נתונים, ובזכותך אני יכולה גם להסביר יותר טוב למה זה כל כך נורא. רק תתכונן למתקפה לפני שאתה ממשיך לקרוא, טוב?
אם תשאל כל אדם הגיוני שאלה: אילו היו מוכרים לשימוש ביתי במחיר שווה לכל נפש מכשיר סמים, המייצר סמים קשים ללא הגבלה, האם היית רוכש אותו לשימוש ביתך? התשובה לשאלה זו ברורה.
אם כן, כיצד מכניסים אנשים לביתם, ואף משלמים במיטב כספם, עבור מכשירי צפייה וחומר מצולם ומודפס, אשר הוכח מעל לכל ספק כי הם אלו שגורמים לעלייה הדרסטית של עקומת הפשיעה, האלימות בחברה ובמשפחה, הרס הקשר בין בני זוג ושאר צרות. כיצד אנשים שפויים מרשים לעצמם להרעיל ביודעין את מוחם ואת מוח ילדיהם, על ידי חשיפה למקסימום תוצרת הזוועה והיצרים הנמוכים, אשר בלעדי הצפייה במכשירים אלו לא היה האדם המצוי מעלה בדעתו רעיונות נוראיים כאלו?
וגם אם יטען מישהו שאחרי הכל יש גם תוכניות חינוכיות וכו' בטלוויזיה, אשיב לו: האם בשביל 10%-15% תוכניות חינוכיות (במקרה הטוב) אתה מסכים להכניס 85%-90% רעל הביתה? הרי מעט החינוך שנדמה לך שילדיך יקבלו, בטל ומבוטל ברוב המזיק שיש במכשיר הזה. וכל מי שדובר אמת מוכרח להודות בכך.
יש אינספור מחקרים, עובדות וכתבות, המצביעים בצורה ברורה על הנזק האיום שנגרם מהטלוויזיה. אני רוצה לצטט לך כמה כותרות שזעזעו אותי במיוחד (מתוך מחקר בנושא):
"ידיעות אחרונות": "לאחר שצפה ב'רוצחים מלידה' רצח הנער את הוריו. ב-10 הימים האחרונים נרצחו בארה"ב שלושה זוגות הורים על ידי ילדיהם".
"מעריב": "נער בן 14 מקנדה, שהושפע מסרט אימה שצפה בו עשר פעמים לפחות, רצח ופשט את עורו של ילד בן 7. לאחר מכן בישל את בשרו בתנור".
"ידיעות אחרונות": "עדות: אחד הנערים שרצחו את נהג המונית אהב לצפות בסרטי זוועה".
"ידיעות אחרונות": "התרגז על אשתו הצופה בערוץ הקניות וירה במסך הטלוויזיה".
"מעריב": "בתאילנד תלה את עצמו למוות ילד בן 9, שניסה לחקות את הקורבן בסדרת מתח פופולרית של הטלוויזיה הסינית".
המחקרים מצביעים על כך שהצפייה בטלוויזיה גורמת לצעירים רבים להיכנס לדיכאון, לעצבות, להתנהגות מתגוננת, להעדר אמון ולהתנהגות אגרסיבית, ולעתים אף ללקות בבעיות פסיכיאטריות או לחלות באלצהיימר (מחלת שיכחה). פרופסור משה אהרונסון מאוניברסיטת תל-אביב, הסביר לאחרונה מדוע דווקא טלוויזיה גורמת לכך: "בעיתון יכול הקורא לבחור איזו ידיעה לקרוא ומאיזו להתעלם. הוא יכול להתייחס לידיעה ולשבץ אותה בצורה פרופורציונלית בתמונת עולמו. אבל כשהוא צופה בטלוויזיה, הוא נעשה שבוי. אין לו חופש בחירה"!!!
קובי יקר, האם עדיין יש לך שאלה בעניין?
האמת היא, שכאשר דיברתי על זה עם בנות, היו כאלו שאמרו לי שאני קיצונית מידי, ושלא צריך לצאת נגד כל דבר שהוא לא תורה, ושהטלוויזיה יכולה להיות דבר מאוד טוב ועוד כל מיני טענות בסגנון. אז כדי שגם אתה לא תטען את הטענות האלה, אני רוצה להסביר את מה שאבא שלי הסביר לי:
היהדות היא בעד אהבת החיים ולא נגד קידמה. הטלוויזיה היא כלי שהיה עשוי להיות מנוצל לטובה גדולה מאוד, להעשרה, לחיזוק, לחוויות חיוביות, וגם לשיעורי תורה ולקידוש השם גדול. אבל לצערנו הרב המצב הוא הפוך לגמרי. ולכן אין לנו ברירה. מי שרוצה לשמור על נפשו, חייב להימנע מהנזק הנורא הזה. ואם בכל זאת רוצים לראות סרטים – אז רק סרטים מסוימים מאוד ו"נקיים", בקלטות או DVD, בלי להיות מחובר בשום אופן לטלוויזיה.
לסיום, אני רוצה שתדע שאני ממש מעריכה את הכנות שלך לשאול כל שאלה. אני יודעת שאין לי מושג עד כמה קשה למי שהתרגל לטלוויזיה מילדות, להפסיק לצפות בה. אבל אני חושבת שמי שיש לו נקודת אמת חזקה בתוך הלב, יכול עם האמת הזו להגיע רחוק מאוד.
אגב, אתה יכול לפרט לי קצת על המשפחה שלך, כדי שאני אכיר קצת יותר?…
בהצלחה בכל!
רחל
ט' חשוון תשס”ב
לרחל,
שלום, מה שלומך? אני מרגיש מצוין. אין לך מושג איך חיכיתי למכתב שלך. כבר יומיים שאני בודק כל הזמן בתיבה כדי לראות אם קיבלתי מכתב. עכשיו אני מבין איך הרגשת כשלא החזרתי לך מכתב במשך שבועיים.
בסוף הגיעו שני מכתבים שלך, יום אחרי יום. ממש שמחתי. עכשיו יש הרבה על מה להגיב במכתב שלי.
לגבי מה שסיפרת לי על הטלוויזיה, אני רוצה לומר שגם לפני שידעתי את כל הדברים המזעזעים שכתבת, מאוד הערכתי את ההורים שלך שלא הכניסו טלוויזיה לבית שלכם. אני מקווה שגם בבית שלי לא תהיה טלוויזיה, כי זה באמת מטמא את הנפש. אני רוצה להודות שפעם הייתי חולה טלוויזיה. הייתי צופה בכל יום חמש שעות לפחות. זו אחת הסיבות שעזבתי את התיכון ועברתי לישיבה, כי בתיכון הייתי חוזר הביתה כל יום, והיום אני רואה טלוויזיה רק פעם בשבועיים, וגם זה בקושי.
קראתי גם את הקטע ששלחת לי על המוזיקה. זה היה די מעניין למרות שלא הבנתי הכל. התחלתי לשמוע הרבה מוזיקה יהודית (ברוך ה' שהיום באמת יש תחליפים טובים) ואני מרגיש שזה ממש משמח את הנשמה שלי. אבל בכל זאת קשה לי להפסיק לגמרי לשמוע מוזיקה "רעה".
אמרת לי שאת רוצה שאני אחשוב אם יש לנו "תירוץ" לקב"ה על הקשר שלנו כעת. חשבתי על זה. לפי דעתי אין בעיה בקשר שלנו, כי אנחנו לא מדברים בכלל וגם לא מתכתבים על לשון-הרע ועל דברי הבל. להיפך: הרבה פעמים את עוזרת לי בעניינים של עבודת ה'. לכן לפי דעתי אין בקשר שלנו שום דבר רע. אם הקשר יהפוך להיות לא טוב, אם נתכתב על שטויות, אז נצטרך להפסיק את הקשר. זה יהיה לי קשה, אז אני מקווה שזה לא יקרה.
ביקשת פירוט על המשפחה שלי. אז ככה:
אבא שלי – פרופסור לכימיה.
אמא שלי – ד"ר לספרות. מלמדת באוניברסיטת תל-אביב.
איילת – אחותי הגדולה. חיילת. כיום היא לא דתית.
אני – קובי. כיתה י"א.
עידן – כיתה ח'. אני די דמות בשבילו.
בבקשה תכתבי לי גם את על המשפחה שלך. זה מעניין אותי. את דודה? את בכורה? כמה אחים ואחיות יש לך?
תדעי שאני מחכה בקוצר רוח למכתב ממך.
אז שתהיה לך שבת נפלאה ומרוממת,
קובי
קובי שלום,
ממש שמחתי לקבל ממך עוד מכתב. שמחתי גם לשמוע שהתחלת לשמוע מוזיקה טובה. אשריך, קובי! אין לי מילים!
תודה רבה שפירטת לי על המשפחה שלך. חשבתי שעל שלי אתה לא צריך פירוט, כי אתה כבר מכיר דרך אחי אליהו. אבל אם אתה שואל אז אכתוב, בעזרת ה'.
לפני כן, אני רוצה לספר לך על דבר נפלא שסיפרו לי עכשיו. כדי שתבין, אני צריכה להקדים ולספר על מה שעשינו (חברותי ואני ביישוב) בחופש הגדול האחרון:
ביישוב שלנו "הרימו פרוייקט" לנוער – לארח אצלנו שבוע שלם את קייטנת איל"ן. בטח שמעת עליה: זו קייטנה לילדים פגועי מוח ברמות שונות. כל נער או נערה שרצו, הפכה להיות "מדריכים" לילד או ילדה כאלו, במשך אותו שבוע, וכדי להפיק את הקייטנה כראוי, היה עלינו להתכונן לקייטנה שבועיים מראש.
הרכזת תכננה הפעלות רבות, ובכל זאת, ההשתתפות בקייטנה הנפלאה הזו היתה חינם. איך? רבים היו שותפים בגמילות החסד: מקומות הבילוי, כמו גן החיות והלונה-פארק, נתנו להיכנס בחינם; האוכל בקייטנה הגיע ממשפחות ביישוב שבישלו בהתנדבות; טלפנו גם לחברות הגדולות, כמו "תנובה" ו"טרה", שתרמו חלב, גבינות ומעדנים, ו"אסם" ו"עלית" שתרמו ממתקים. ממש מחמם את הלב.
אני הייתי שם בין המדריכות הגדולות יותר. לכן גם "שידכו" לי ילדה גדולה יחסית, בכיתה ו'-ז'. קוראים לה מעיין. רוב הילדים היו בגיל בית הספר היסודי. היינו צריכות לקלח את הילדים, להאכיל אותם, להיות אתם בארוחות ולהשכיב אותם לישון. היו ילדים שצריך היה להתלוות אליהם גם לשירותים. ערב אחד החלטתי לרתום לעשייה גם את החניכות שלי מהסניף (שבט "ניצנים", כבוד!!!) ארגנתי איתם ארוחת ערב מיוחדת ו"מתלהבת", לכל ילדי הקייטנה. סידרנו את המועדון בצורת מסעדה, עם שולחנות עגולים, מפות, מפיות, תפריט ומלצריות. היו אורות עמומים ומוזיקה שקטה. והאוכל היה ביתי… עוד יותר טוב מאשר במסעדה… הילדים הנכים ממש התרגשו.
הם מבינים לגמרי, הילדים הללו. יש להם רק נכות גופנית, לכן נראה לפעמים כאילו הם לא מבינים. אבל יש להם רגשות ורצונות כמו לכל אדם אחר. כל החיים הם מתמודדים עם המון בעיות. הם שונים בחברה, רובם לומדים בבית-ספר מיוחד. יש כאלו שיושבים תמיד על כסא גלגלים. גם לקייטנה הם הגיעו עם הסעות מיוחדות. התפקיד בקייטנה היה להרעיף עליהם הרבה אהבה. מעיין, הילדה בה טיפלתי, יכולה ללכת בכוחות עצמה, אבל היא הולכת בצורה עקומה מאוד. בהתחלה הם נראים מוזרים, אבל אחר כך לומדים להתייחס אל הפנימיות. הקייטנה הזו היא ממש חלום שהתגשם בשביל הילדים הללו. שבוע של כיף. היתה הצגה, היה קוסם, נסענו לגן-החיות. היו יצירות, סיפורים, לימדנו אותם שירים, הפעלת ריתמיקה. היה טיול, היתה שבת.
חוץ מהחסד הגדול, גם לא הרבה ילדים הם ממשפחות חילוניות. ככה שהיה בכך גם קידוש השם גדול.
לקראת סיום הקייטנה ארגנו מסיבת סיום גדולה, בה נתנו לכל אחד מהילדים לבטא את הכישרון שלו. היו ילדים שתופפו בתופים, אחד ערך מופע חיקויים, אחת ציירה ציורים. מעיין – חלום חייה היה לחקות זמרת ולשיר. במסיבה נתנו לה לממש זאת, על הבמה, והיא התרגשה מאוד. הביאה בגדים יפים, התאפרה והכינה את עצמה כמו לקראת יום החתונה שלה. למסיבת הסיום הזמינו גם את הורי הילדים, אבל רק חלק מההורים הגיעו.
במשך הקייטנה התפתחו קשרים חזקים מאוד ביננו לבין הילדים. חלק מהבנות נסעו לבקר אותם גם אחר כך, ואנחנו לפעמים מדברות איתם בטלפון ושומרות על קשר.
אז מה הדבר הנפלא ששמעתי עכשיו? שבעז"ה הילדים יגיעו אלינו לביקור באחד הערבים של חנוכה ונעשה להם מסיבה מיוחדת. נכון שזה מרגש שמצליחים לשמור ככה על קשר ולשמח אותם כל כך?
ומכאן, במעבר חד, לפירוט על המשפחה שלי:
אנחנו שמונה אחים – אני ואליהו הבכורים (אני יותר גדולה ממנו ב-3 דקות!), שלמה – בחמישית, שירה – בכיתה ז', ישראל – בכיתה ד', נחמיה – בכיתה ב', ולבסוף יש לנו עוד תאומות (אומרים שתאומים זה עניין של גֵנים…) – תהילה ותפארת – בגנון.
אבא שלי הוא הרב של היישוב, אמא שלי בבית. יש לה נטייה לאמנות והיא מוכרת קצת יצירות שלה: כלים מקושטים, ויטראז'ים ועוד.
חברה שלי נוסעת היום ליישוב שבו אתה לומד, ולא רציתי לעכב את המכתב. אז המכתב הזה די קצר. במכתב הבא אני אפרט יותר מה קורה איתי. אני מקווה שזה בסדר.
רחל