קובי כמעט התייאש. כבר למעלה משעה שהוא עומד כאן בתחנה ואף מכונית אינה עוצרת לו. מה זה האגואיזם הזה? מאות ואלפי מכוניות חולפות על פניו, ואין נהג אחד לפליטה שמוכן לעשות חסד עם יהודי? הרי זה אפילו לא עולה להם כסף, הם ממילא נוסעים לכיוון הזה. למה שלא יעצרו לשניה ויעלו נער צעיר עם תיק כבד שמתחנן לעזרה, לצאת מהקור ומהגשם המתחדש לפרקים ולעשות את דרכו לירושלים?

כשהדרך אצה ועומדים זמן רב כל-כך בלי שום התקדמות, תמיד מתגנבים אל הלב הרהורי כפירה בצורך של הנסיעה. ואם הנסיעה באמת מוכרחת, תופסים הרהורים של עצבנות את מקומם של הרהורי הכפירה: למה אני צריך לנסוע, לכל הרוחות? למה אי אפשר לעשות דברים מהטלפון, דרך הבית? למה אין לי רכב משלי? אתה יודע שמחר כבר תסתכל על כל הנסיעה הזו בביטול ולא תעשה ממנה עניין, אבל עכשיו אתה מקלל את כל העולם.

אלא אם כן יש לך את הקדוש-ברוך-הוא. אם אתה קשור אליו באמת, דבר אינו מציק לך. אתה יודע שכל מצב שאתה נקלע אליו בחיים, מכוון מלמעלה במדויק. אתה גם יודע שהקדוש-ברוך-הוא אתך בכל מקום, ולכן אתה פחות לחוץ להגיע כבר.

אבל את ההרגשה שהכל מה', הצליח קובי לחוש ברבע השעה הראשונה לעמידתו בתחנה. הצליח להחזיק בה עוד חמש דקות נוספות. אחר כך הסבלנות החלה לפקוע וכל ההבנות היפות ששינן לעצמו כבר לא עזרו כמעט מאומה. הידיים קרות, הרגליים עייפות, הראש מרוקן מתוכן, והמכוניות חולפות ועוברות, חולפות ועוברות, בפנסים דולקים, בצפירות רמות, במגבים עולים ויורדים המסלקים את הגשם מהשמשות, בצמיגים המתיזים מים לכל עבר, בשובלי עשן היוצאים מהמנועים, ואף אחד אינו מתייחס אליו…

רגע, ולהתפלל – התפללת? ביקשת עזרה מה'? קובי שומט את ידו הנשלחת לכביש ומסמנת לעצור. היד ניצבת שוב לצד הגוף. איך לא חשב על כך קודם לכן, להתפלל ולבקש עזרה? רגע עצר בעצמו: האם זה מתאים, לבקש מהקדוש-ברוך-הוא שיזמן לו טרמפ? גם על דברים כאלה מבקשים? ואיך יגיד בתפילה שלו – "טרמפ"? "הסעה"? "מכונית"? ה' מבין מה זה "טרמפ"? זה מכובד לפנות אליו כך? אבל בצר לו הוא דחק את כל המחשבות: "ריבונו של עולם, אבאל'ה שלי, אני צריך טרמפ, דחוף, טרמפ! בבקשה, תביא לי טרמפ מהר! עוד רגע אני מתפחלץ פה!" שוב הרים את עיניו למכוניות החולפות על פניו. האם יענה לו אבא שבשמים? "אבא, בבקשה, תראה לי שאתה עוזר לי. הרי אתה יודע לאן אני נוסע, זה מה שאתה רוצה, לא?"

אף מכונית לא עצרה לידו.

עוד דקה עמד שם. אחר התייאש וסב לאחוריו. התיישב ליד התיק, על הספסל שבתחנה. מה זה יעזור שתשב כך? שאל את עצמו. אך לפני שהספיק לחשוב, עצרה לידו מכונית סובארו לבנה בחריקת בלמים. אדם מבוגר מעט, בגיל חמישים לערך, עם כיפה שחורה לראשו, פתח את החלון והביט בו:

"בחור, אתה צריך לירושלים?"

קובי לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. בדיוק לשם הוא צריך להגיע, לירושלים! אז הקדוש-ברוך-הוא בכל זאת ענה לו!

"בטח, תודה רבה, אני בא!"

ראשיתה של הנסיעה עברה בשקט. קובי ישב במושב האחורי; במושב הקדמי היתה מונחת חנוכיית כסף גדולה ויפה בתוך קופסה מזכוכית. היום הוא היום האחרון של חנוכה. את הנר השמיני הדליקו כבר אתמול בערב. כל חבריו יֵצאו לדרכם מחר. הוא יצא כבר היום. נמאס לו להיות בבית, עם הטלוויזיה, האינטרנט, העיתונים והאווירה הסתמית. הנשמה שלו זעקה, שיוועה לצאת משם. אז הוא יצא היום.

מחר גם כל שאר חבריו למחזור יתפזרו ברחבי הארץ לשבו"ש – "שבוע ישיבה". חלק ילכו למכינות קדם-צבאיות, חלק ייסעו לישיבות "הסדר" וחלק קטן יותר – לישיבות גבוהות, או ישיבות עם שני מסלולים: גם "הסדר" וגם ישיבה גבוהה. התחייבות לימוד כזו של ישיבה גבוהה נראתה רחוקה מאוד ולא שייכת לרוב חבריו של קובי. אבל שבו"ש, ובפרט בשביעית, אינו מחייב לכלום. אז למה לא ללכת לראות, "להתחזק" קצת? קובי נמנה על המעטים מחברי המחזור שהחליטו לנסוע לישיבה גבוהה. אבא ואמא לא היו בדיוק "מבסוטים" מהעניין, אבל מכיוון שהשבוע הזה היה חלק מהתוכנית של המחזור בישיבה התיכונית, הם קיבלו זאת בהבנה. כעת הוא בדרך לירושלים. משם יעלה על אוטובוס בתחנה המרכזית, שיקח אותו לישיבה.

אחרי רבע שעה של נסיעה פתח קובי את פיו: "לאן אתה מגיע?"

"לאן אתה צריך?"

"לתחנה המרכזית. אבל תוריד אותי איפה שנוח לך".

"לא, אני אקח אותך עד לשם".

"באמת תודה, אבל לא צריך".

"בטח שצריך. לעשות חסד עם יהודי, זה דבר קטן בעיניך? אתה רוצה לקחת ממני את הזכות הזו?"

קובי חייך. איזה יהודים טובים יש!

"הלוואי שכל הנהגים יהיו כמוך".

"אני כלום", הניף האיש בידו בתנועת ביטול, "אבל באמת הלוואי שכולם כבר יחזרו בתשובה. הגאולה מתקרבת, או-טו-טו, רחמנות על העם הזה, למה הוא לא חס על עצמו?"

קובי קלט מיד שלאיש הזה יש הרבה מה לומר. אז למה לשבת בשקט אם אפשר להעביר את הנסיעה בדיבורים מועילים ומעניינים? צריך לדחוף את השיחה הזו הלאה.

"איך אתה יודע שהגאולה מתקרבת או-טו-טו?"

"איך אני יודע? יש לזה בלי סוף ראיות. אנחנו ממש על פתח הגאולה, כל הסימנים שנאמרו על תקופת אחרית הימים הולכים ומתגשמים לנגד עינינו בזה אחר זה. אבל זה לא פשוט. חלק מהנבואות בתנ"ך על אחרית הימים הן נבואות קשות מאוד. בזכריה יש פסוקים המתארים שיישארו רק שליש בעולם, וגם הם יעברו ייסורים: 'וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב'".

"מה? זה מוכרח להיות???", קובי נבהל.

"לא! יש כלל גדול בנבואות התנ"ך, שנבואה של פורענות לא חייבת להתגשם. אבל האפשרות שהגאולה תבוא יותר בקלות, תלויה בנו, במעשים שלנו!

"תראה, המאבק עם הערבים מופיע בזוהר בהרבה מקומות. כתוב שבגלל שישמעאל נימול בגיל שלש-עשרה, לכן הערבים יקבלו שלטון על ארץ ישראל לתקופה של אלף ושלש-מאות שנה, והם יעכבו את ישראל מלשוב אל ארץ ישראל, עד שתיגמר זכותם. לפי החישוב של שלטון המוסלמים בארץ, זמנם תם בדיוק בשנה שפרצה האינתיפאדה. הם נלחמים עכשיו על הזכות שלהם, אבל זה לא יעזור להם. הקץ מגיע".

האיש מדבר וקובי מקשיב קשב רב.

"מה עם מלחמת גוג ומגוג?", שאל את הנהג, מביט בטיפות על זגוגית החלון, ובמגבים הנעים מעלה ומטה חליפות. "זה קשור לערבים או שזה בלי קשר?"

האיש עם הכיפה השחורה הביט בו דרך המראה וחייך.

"איך קוראים לך?"

"קובי".

"יעקב, 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב'. ניתן לך אמת, 'וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר'".

אוהו, הבנאדם הזה "שולט", חבל על הזמן!

"הנביא יחזקאל מדבר על גוג. הוא אומר לו: 'מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד, בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים'. זאת אומרת, כשיגיע הסוף, לקראת זמן קבלת השכר, ימוֹת המשיח. 'תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב, מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד'. רואים מפה שכשהוא יבוא ההרים כבר לא יהיו חורבה. רואים שיחזקאל ניבא שתקום מדינה ליהודים לפני מלחמת גוג ומגוג! ומה תהיה העילה למלחמה? כתוב בזכריה: 'וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים… וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה'. הם יבואו למלחמה על ירושלים. במקום אחר כתוב: 'הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים'. היא תהיה הפיתיון שימשוך את כולם למלחמה. הם יאמרו: ירושלים לא שלכם. תנו את ירושלים. אתה זוכר שאהוד ברק כמעט חתם עם ערפאת על הסכם? הכל נפל על ירושלים. וגם בהמשך הכל ייסוב סביב ירושלים".

הרכב חולף על פני הגשר במחלף לטרון. עוד רגע יגיעו לשער-הגיא. לקובי יש נוסטלגיה גדולה מהדרך הזו של שער-הגיא. מגיל הילדות הוא זוכר את הסיפורים של אבא ואת הסרטים מבית הספר על השיירות שעלו לירושלים הנצורה בתש"ח, על הערבים שהסתתרו על ההרים מלמעלה והמטירו ברד של אש על השיירות האמיצות. האם יכול להיות שזו היתה רק תחילת הדרך? שעוד נכונו לנו צרות קשות יותר, חס ושלום?

"מי זה גוג? אם אני לא טועה, יש הרבה פירושים על זה".

"כתוב שהוא 'נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל'. זאת אומרת שהתואר שלו יהיה "נשיא" והוא יעמוד בראש קואליציה של מדינות רבות". 

"אז זה בטח נשיא ארצות הברית".

"גם לי נראה, אבל אני לא יכול להיות בטוח. בכל מקרה, עם גוג יבואו 'מֶשֶׁךְ וְתֻבָל', שזה בבל – עיראק. וגם 'פָּרַס, כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם', ורשימה נוספת של מדינות ערביות, והם יתאספו עם בני אדום לכבוש את הארץ מהיהודים. בסופו של דבר ה' יעשה ביניהם מהומה ויילחמו איש באחיו, אדום וישמעאל. רק לאחרונה הודיע בוש שיש פה מלחמה בין האיסלאם לבין המערב. בן-לאדן תמיד טען שזו מלחמת דת".

"ומה יקרה לעם ישראל?"

"רגע. בזכריה כתוב גם: 'וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם… וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר'. במקום שיחשיך יותר, פתאום יהיה אור גדול. ובהמשך מתואר: 'וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם: הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו, וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם'. מה התיאור של המגיפה הזו? זהו תיאור מדויק של מה שמתרחש על ידי פצצה לא קונבנציונאלית: הבזק של אור שממיס את כל החומר הביולוגי שבסביבה!"

"מפחיד!"

"כתוב שם עוד: 'וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם'. לכאורה הכוונה היא שיהיו יהודים שיעזרו לאויבים נגד עם ישראל".

"גם זה דבר הגיוני מאוד במציאות של היום". קובי דיבר אל עיניו של האיש, הניבטות אליו מן המראה הפנימית.

"נכון. זה רציני. זה אמיתי. כל שאר הנבואות התקיימו עד עכשיו. 'וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם'".

"אבל מה יקרה לעם ישראל?"

"אם עם ישראל יבין את המסר ויתקרב לה', יתכן שלא ייפגע אף אחד מעם ישראל, כי נבין את המסר בלי שניפגע. אבל אם לא – ירחם ה'… אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לחיות כרגיל". טון הקול של הנהג עלה. "אנחנו לא יודעים איפה המאזן ומה יכריע את הכף. ר' חיים מוולוז'ין כותב שאל יאמר האדם 'מי אני ומה כוחי', כי האדם בעולם הזה שורשו מגיע לעולמות הרוחניים. כמו גלגל שעון קטן שמסתובב, מגלגל גלגל אחר וכל המערכת הגדולה זזה בגללו".

קובי נשך את שפתיו, מהרהר בתוגה בגלגל שלו בתוך המערכת. אחר שאל: "מה אנחנו יכולים לעשות?"

הנהג כמו חיכה לשאלה זו: "כל מצוה מוסיפה המון לעם ישראל וכל חטא מפיל המון. לכל אחד מאתנו יש אחריות עצומה, ובטח לאלה שנולדו במשפחות דתיות. הם מחויבים עוד יותר. אנחנו צריכים להבין שכל חטא ממש הורס, זה הורס אותנו וזה הורס את כל העולם. כל חזרה בתשובה מתקנת הכל. אבל צריך לחזור באמת בתשובה, האדם צריך לנקות באמת את מה שהוא לכלך. לא מספיק סתם לבקש סליחה".

לבו של קובי הלם בקרבו. הדברים חדרו עמוק לתוכו. ישנו חטא שהוא נכשל בו לא פעם, חטא שפוגם הרבה מאוד ובזמן שהוא בבית הוא נכשל בו כמעט מדי יום. כמה פעמים הוא שמע אומרים, שהתשובה על החטא הזה קשה ביותר. עם כל מי שהכיר אותו הוא התבייש מאוד לדבר על כך. אולי האיש הזה יוכל לעזור לו?

הסובארו כבר סיימה לרדת בירידה התלולה ממבשרת ציון. כעת היו במוצא, מתחילים לעלות לירושלים. את כל השיחה הזו הוא יהיה חייב לכתוב לרחל. חייב!

קובי אזר אומץ ושאל, ובדקות הבאות, עד שהגיעו לתחנה המרכזית קיבל תשובה ארוכה ומפורטת. במשך כל הדרך מירושלים עד לישיבה הגבוהה, הרהר בַתשובה, וחזר בִתשובה…



לרחל,

שלום. אני עכשיו בשבו"ש – שבוע ישיבה בישיבה גבוהה.

הגעתי, מצאתי חדר ומיד התיישבתי לכתוב לך.

נסעתי היום בטרמפ מרמת-גן לירושלים, עם אדם חרדי. בהתחלה בקושי דיברנו, אחר כך התחלתי אני לדבר, ומשם והלאה התפתחה שיחה חשובה מאוד בשבילי, ואני מקווה שגם בשבילו. הוא ציטט לי את הנבואות (של ישעיהו פרק ס"ו, יחזקאל פרק ל"ח וזכריה פרק י"ד), על תקופת אחרית הימים ומלחמת גוג ומגוג, תקופה נוראה שאחריה תתחיל תקופת ימות המשיח ותחיית המתים, שלה חיכינו כמעט 6,000 שנה. הוא "הראה" לי על פי הנבואות ודברי חז"ל שהתקופה הזו באמת קרובה אלינו מאוד, לא בסיסמאות, אלא באמת. ואין זמן! חייבים לחזור בתשובה במאה אחוז, בלי משחקים, בלי חטאים, ובלי כל המנהגים הרעים שהיו לנו עד עכשיו!

האדם שנסעתי אתו גם הוכיח אותי על חטאים חמורים שפגמתי, הוא הסביר לי שזה דומה לאדם שנכנס לארמון המלך ועשה שם את צרכיו על הרצפה ולכלך את כל הבית. כמובן שצריך לבקש סליחה מהמלך, אבל חשוב לא פחות לדאוג שלא ללכלך שוב, חס וחלילה. מאוד חשוב להאמין בתשובה ובכך שה' הוא טוב והוא מרחם וסולח, אבל צריכים להיות באמת רציניים, ולא לחשוב שמספיק להגיד "סליחה" כמו ילדים קטנים. ואני רוצה לחזור בתשובה! להפסיק לחשוב שאני צדיק בגלל שאני דתי ולובש כיפה וציצית. זה לא אומר כמעט כלום. בעקבות הכיפה והציצית צריכים המון מעשים, צריכים לנהל את החיים שלנו מתוך קישור וחיבור לאלוקים. 

בקיצור: בעקבות השיחה המעולה שהיתה בטרמפ, החלטתי להפסיק עם החיים הצבועים שלי, בעזרת ה'. להפסיק עם כל החטאים שאני מתרץ אותם. הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים לנתק את הקשר שלנו מיד, ואפילו אם הוא טוב ומועיל – עדיף לא לקחת את הסיכון, כי יש גם חטאים שנגרמים בגלל הקשר הזה. האמת היא שראיתי את זה גם לפני כן, אבל התעלמתי. זה כן מזיק לנו. אני בטוח בכך עכשיו לגמרי, ברוך ה'. אני בשום אופן לא רוצה לפגוע בך, וברור שגם לא בעצמי. ואע"פ שאנחנו לא רואים את זה, הקשר הזה פוגע בנו ומכאיב לנשמה שלנו, שעדיין לא מוכנה לקשר עם המין השני. לכן אנחנו חייבים מיד להפסיק את הקשר הזה. אם הקב"ה באמת רוצה שיהיה בינינו קשר, אז יום יבוא וניפגש ונדע שזה מה שהקב"ה רוצה. אבל עד אז אני בטוח שזה מצוין להפסיק עכשיו. ואני מקווה שגם את תביני את זה. נראה לי אפילו שאת שמחה כמוני להראות דרך זה לקב"ה שאנחנו אוהבים אותו בלב שלם ומוכנים לעשות בשבילו כל דבר.

וזו הסיבה העיקרית: לא בגלל שאנחנו מפחדים מייסורים, אלא בגלל שאנחנו רוצים לעשות את רצון ה'. הידיעה על הייסורים רק עוזרת לנו להבין עד כמה החטאים לא טובים בעיני ה'. לפני כן כל הזמן היצר הרע ניסה לבלבל אותי ולהסתיר ממני שהחטאים הם ממש לא טובים. עכשיו אני יודע את זה בבירור. באמת חייבים לזכור לחזור לקב"ה לא מיראה, אלא מאהבה, אם אפשר. למרות שגם חזרה בתשובה מיראה היא חשובה ומועילה.

השבוע הזה עכשיו בישיבה הגבוהה, יתן לי זמן לחשוב על מה שהאיש הצדיק אמר לי, וגם על החיים שהיו לי עד עכשיו לעומת החיים שאני רוצה בהמשך. אני באמת מקווה שזה יהיה מפנה רציני בשבילי, וממש מתפלל שזו לא תהיה התלהבות רגעית שאחר כך אשכח אותה. החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה מיד, כדי שההחלטה שקיבלתי לא תתעמעם, ושכל מה שיש בראש שלי עכשיו לא יישכח, ושהיצר הרע לא יעלים את זה מעיני.

אני מרגיש עכשיו כמו בערפל. אני לא יודע לאן אני הולך, מה יהיה מחר ובעתיד ומה אני אמור לעשות. כל מה שאני יודע בבירור הוא שאני חייב לחזור בתשובה שלמה, ללמוד תורה ולהפסיק עם השטויות וגם עם כל הקשרים שיש לי עם הבנות, שהאחוז מהקשר איתן שמועיל לי הוא בערך 3 אחוז מתוך 100. אין ברירה. חייבים להפסיק עם כל זה ולחזור לדרך ה'.

אני מבקש ממך ללכת אתי בדרך הזאת ביחד. ולמרות שלא יהיה בינינו שום קשר, יהיה בינינו קשר הרבה יותר עמוק והרבה יותר מהותי ממה שהיה לנו עד עכשיו. אנחנו הולכים ביחד בדרך חדשה לקראת הקב"ה. בבקשה תקבלי את המכתב הזה בהבנה. אני מאחל לך באמת רק התקרבות לקב"ה, גם אם קשה. שתמיד תהיי שמחה שאנחנו ילדים של הקב"ה והוא אוהב אותנו מאוד.

בהצלחה לי ובהצלחה לך!

קובי