"קובי! מה זה אמור להיות, קובי? החלטת לצבוע את הציצית?" אבא קלט אותו מיד כשנכנס הביתה ביום חמישי בערב.
קובי חייך. הוא חיכה לשאלה הזו. היא הגיעה מיד, לא היה צריך לחכות במתח אפילו רגע.
"אני פשוט עושה מה שכתוב: 'וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת'".
"אז החלטת לצבוע פתיל בתכלת?"
"זה לא אני צבעתי. זה צבע של חילזון. קוראים לו 'ארגמון קהה קוצים'". אבא הביט בו במבט תמה ואף מלגלג משהו. קובי נרתע מעט. אחר החליט שצריך להפגין התלהבות:
"זה מדהים איך שגילו את הצבע הזה. אתה בכלל תתלהב לשמוע על זה. במשך כמה שנים חשבו שזה החילזון הזה, לפי כל הסימנים, אבל פשוט לא הצליחו לצבוע את הצמר בתכלת, זה יצא חום. עד שפעם אחת פרופסור אחד, קראו לו אלסנר אם אני לא טועה, השאיר במקרה את הצמר הצבוע בשמש, ואז הוא גילה לתדהמתו שהצבע הפך לתכלת אחרי שנחשף לקרני השמש". קובי ניסה לדבר במילים גבוהות, מילים שמתאימות לניסויים של אנשי מדע. היה בטוח שאביו יתלהב מהסיפור. הוא הרי פרופסור לכימיה, הדברים הללו מרתקים אותו. אבל אבא הסיט את הדיון:
"ולמה כל האנשים בעולם לא קונים ציצית עם תכלת?"
"כמעט כל האנשים בעולם לא קונים בכלל ציצית… וחוץ מזה יש כבר לא מעט אנשים שקונים תכלת".
"ואתה צריך להיות מהמיוחדים. לא מספיק לך מה שכולם עושים!", בשלב הזה אמא התערבה בדו-שיח שהפך להיות מעין התנצחות. היא הסיטה את העיתון הפתוח מלפניה והורידה את הרגל מרגלה השניה. עיניה של אמא ברקו מבעד למשקפיה, כמו מוכנה היא לדו-קרב, במקום לדו-שיח.
"וכמה עולה ההידור הזה?", הוסיפה בהתרסה.
קובי היה בהלם. הוא ניסה ניסיון אחרון לשמור על קור-רוח:
"זה לא עניין של מיוחדים ולא עניין של הידור. אני ביררתי את הנושא, לא סתם קניתי את זה. בעצם כולם צריכים להטיל תכלת בציצית. אבל כיון שהגילוי הוא די חדש, אז זה עניין של זמן עד שהוא יתפשט…"
קובי קלט מיד שטעה. פניו של אבא התעוותו מעט בזווית של כעס.
"את שומעת אותו?!", פנה לאשתו, "הבן היקר שלך החליט שכולם צריכים. עוד מעט הוא יבוא וידרוש מאיתנו לקנות רק כשרות בד"צ מהדרין ועוד כל מיני דרישות, כמו האחות החרדית שלי שלא יכולה לאכול אצלנו. אולי תשים גם 'גרטל'?"
"מה זה?", קובי לא הבין.
"אם אתה לא יודע אז עדיף שגם לא תדע. רק חסר לי שתשים גם את זה".
בשלב הזה קובי התפרץ בזעם ובכאב:
"די, אבא, מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי? אתה רוצה שאני אשלם על זה? בסדר, אני אשלם". התאפק לא לבכות.
"כמה זה עלה?", חזרה אמא שוב על השאלה.
"מאה וחמישים שקל", ענה בשקט, יודע שעכשיו הכעס של הוריו רק יגאה. אמא אכן פתחה את פיה לומר משהו, אבל אביו היסה אותה בידו: "לא, זה בכלל לא מצד התשלום. אין לי שום בעיה לעמוד במאה וחמישים שקל, זה לא 'ישבור' אותנו. הבעיה פה זה העיקרון".
"איזה עיקרון?"
"אני לא רוצה שהילד שלי יהיה פנאט, מנותק, פראזיט, יושב כל היום ולומד 'תוירה' ומתפרנס על ידי אחרים. אני לא מוכן שהילד שלי ייראה כמו איזה תמהוני! מראש חששנו מאוד כשהלכת לישיבה הגבוהה ההיא, שתחזור לנו עם כל מיני רעיונות מוזרים!"
"זה לא רעיונות מוזרים! לקיים מצוה זה רעיון מוזר?!"
"קובי, אנחנו לא נולדנו היום ואנחנו לא תמימים. אנחנו יודעים שזו רק ההתחלה ואנחנו לא מסכימים לזה!"
בשלב זה קובי כבר לא יכול היה להתאפק. דמעות כבר עלו בזוויות עיניו. חש את הכעס ואת חוסר האונים פושטים בו, זורמים מן הלב אל כל אבריו, עולים עד לקצה לשונו:
"זה פשוט גועל נפש מה שקורה כאן, אין לי משהו אחר לומר, פשוט גועל נפש!", קובי הסתובב בכעס ובכאב ופנה לחדרו. הוא טרק אחריו את הדלת בחבטה עזה. המפתח נפל מהחור מחמת זעזוע הדלת. קובי לא הרים אותו ולא נעל את החדר. ידע שהוריו לא ייכנסו עכשיו. התיישב על מיטתו בכעס. משהו דקר חזק בלבו. לפני כל המחשבות, חש הוא בכאב גדול על החוצפה שלו כלפי הוריו כעת. הוא השתמש כנגדם במילים מעליבות, ומה עם מצות כיבוד אב ואם? זו לא מצוה? ייסר את עצמו. הקדוש-ברוך-הוא לא שמח מכך שאתה מקיים מצוות אחרות על חשבון כיבוד הורים! אתה אמנם לא חשבת שתיתקל בכזו תגובה, בכלל לא ציפית. הם התפרצו בצורה שלא תיארת לעצמך כלל. חשפו דברים שהפריעו להם כבר במשך כמה שבועות. אבל בכל מקרה, לך אסור לדבר כך לאבא ולאמא שלך.
הוא הביט בגדילי הציצית שהשתרבבו מחולצתו, הביט בפתיל התכלת, אשר הדיף עדיין ריח חזק של החילזון, ריח חריף של ים. הוא גם שילם עליהם כסף רב, ניחם את עצמו בכך שזו מצוה גדולה, וגם הסתבך כעת בגללם ונכשל במצות כיבוד הורים…
אבל זו בעיה שלהם, לא שלו. מה זה ה"אנטי" הזה? מה יש להם נגדו? מה יש להם נגד המצוות? מה יש? הם משלמים הון תועפות על כבלים, קלטות וידאו ושאר מותרות ושטויות. הם לא יכולים לשלם מאה וחמישים שקל על פתיל תכלת, כדי לקיים מצוה בשלמות? מה כואב לכם? מה מפריע לכם? אולי אתם מקנאים בבן שלכם שמדקדק במצוות יותר מכם? אולי אתם מאוכזבים מכך שהבן שלכם הוא לא בדיוק כמוכם? אבל אתם חינכתם אותי ללכת אחרי האמת ולהיות ישר, אז זו האמת וזו הישרות שהגעתי אליה. כמו שאני לא מחפף במתמטיקה אני גם לא מחפף ביהדות. איפה כל הפלורליזם שלכם, איפה ההטפה לקבל כל אחד כמו שהוא? הכל טוב ויפה עד שזה מגיע לבן שלכם ועד שזה מגיע לתורה. כאן פתאום נעלמת כל הסבלנות והפתיחות…
דפיקה נשמעה בדלת. לא היתה זו דפיקה של הוריו. לפי סוג הדפיקה הוא זיהה שמישהו אחר עומד מאחורי הדלת הסגורה. הרים עיניו, מתלבט אם לענות. "כן!", שמע את עצמו אומר, מתוך הרגל, לא מתוך רצון. הדלת נפתחה, ובפתח, מחייכת מאוזן לאוזן, עמדה שיר, עם הבגדים הצנועים-לכאורה, עם התלתלים הנוצצים, עם ריח הבושם…
לא!!! תלכי מכאן!!! רצה לזעוק. רק לא את!!! היא הגיעה בזמן הכי לא נכון. אבל הריח והיופי שבו אותו, היא באמת מתוקה והוא באמת התגעגע אליה. ומלבד זאת, מה הוא יכול לעשות? לגרש אותה?
שיר נכנסה בטבעיות, "אפשר להיכנס? מה קורה אתך קובי? אתה נראה רציני מאוד". כשראתה את פניו נעצרה. "מה קרה? הכל בסדר?" קובי הביט בה במבט מתחנן, מצפה שתבין לבד שאינו רוצה לשתף אותה, ותרד מזה.
"קובי, אתה בא היום לערב שירה? יהיו צחוקים. מירב אמורה להגיע, היא חזרה אתמול מקנדה".
קובי שינה תנוחה ועבר לישיבה מזרחית. שיר כבר בפנים, אין לה מושג כמה היא יכולה להפיל אותו, אבל אין כבר דרך חזרה. למרות שהרב גזית אמר לו שצריך לנתק את הקשר עם כל הבנות, בלי לחשוב פעמיים, הוא לא יאמר עכשיו לשיר שהיא צריכה ללכת, "דרך ארץ קדמה לתורה". האמנם? האם באמת הוא אמור לא לומר לה ללכת? בעצם זה לא היה ברור לו, אבל בינתיים הוא נקט כך. אולי בהמשך ישכנעו אותו שצריך לנהוג אחרת. כל-כך הרבה דברים שהיו פשוטים לו משתנים כעת. אבל מה האמת? מה, ההורים שלו וכל החברים חיים בשקר? איך זה יכול להיות?
"קובי, עובר עליך משהו?"
השאלה עוררה אותו מהרהוריו. לא שם לב ששיר מדברת וממתינה לתשובה והוא בכלל לא משתף פעולה. רצה לומר משהו, להפיג את המתח שהחל להיווצר, אבל לא ידע מה לומר.
"קובי!!! מה קרה לך? למה אתה לא מדבר איתי???"
"שיר, זה לא ש… אני לא… אני צריך… א… לא יודע איך לומר את זה".
"לומר את מה?"
"אין לי כל-כך מצב רוח עכשיו. באת בדיוק בזמן לא טוב. אני מצטער…"
"אז למה אתה לא אומר את זה מההתחלה? למה אתה ככה מתעלם ומגמגם? בסדר, הבנתי, זה קורה. אתה יכול לומר!" שיר היתה כעוסה. היא הרגישה שיש פה משהו מוזר. נו, בוודאי, היא בחורה חכמה… מה הוא יאמר עכשיו? איך יסביר את עצמו אם הוא עצמו לא מבין מה עובר עליו? למה הוא לא מצליח לדבר? למה הוא שותק כמו קיר? אולי משום שהוא באמת לא יודע מה לומר, הוא לא יודע איך הוא אמור להתנהג. אבל יש כאן גם יותר מכך. זה קשור גם למריבה שהיתה בינו לבין הוריו לפני כמה דקות.
שתיקה מעיקה השתררה. שיר נעה בעצבנות. קובי ישב כשמבטו חצי מושפל.
"קובי! אתה רוצה שאני אלך עכשיו?"
"אני חושב שכן. פשוט…"
"אין בעיה. אני אלך. רק תדע שמאוד נפגעתי ממך". שיר היתה "דוגרית".
"שיר, אני ממש מצטער…"
את המילים האחרונות שיר כבר לא שמעה. היא כבר יצאה וסגרה את הדלת אחריה. קובי נותר בחדר עם תחושות אשמה קשות ובלבול גדול.
שלום שיר,
הרגשתי שאני חייב לכתוב לך מכתב ולהסביר את עצמי. אני ממש לא רוצה שתיפגעי ותקחי את זה אישי או משהו כזה.
אני פשוט הגעתי למסקנה, אחרי הרבה בירורים, שזה באמת לא טוב בגיל הזה להיות בקשר עם בנות. רב אחד שדיברתי אתו סיפר לי המון סיפורים על חברים שלו מהצבא שפשוט הרסו לעצמם את הנישואין בגלל שהם כבר היו בקשר עם כל-כך הרבה בנות לפני הנישואין. אסור להיות תמים בדברים האלה. כל החבר'ה בסניפים "משחקים אותה" תמימים, בטוחים ש"לי זה לא יקרה", חושבים "לאן זה כבר יכול להגיע". אבל דוגרי: העולם לא תמים, היצר שלנו לא תמים, אסור להיות תמימים. כדאי לסמוך על התורה מההתחלה, במקום לראות עד כמה היא צדקה, כשכבר מאוחר מדי. פעם סיפרתי לך גם על חבר שלי, שנפל "חבל על הזמן", ה' ירחם!
אם אנחנו בגיל שחושבים ברצינות על חתונה – מצוין. הגמרא אומרת ש"אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה", ולכן כשנפגשים כדי להתחתן מותר ומצווה להסתכל ולדבר כמה שרוצים, כדי ליצור קשר טוב וחזק ואוהב. אבל זה נכון רק כשמחפשים בת זוג לכל החיים, ולא לפני כן.
אני מרגיש שזו האמת, שכך האדם שולט בעצמו ובכוחות שלו. יש משהו מאוד יפה בכך שהאדם לא עושה את כל מה שמתחשק לו. אדם שעושה דברים איך שצריך ומתי שצריך ולא עושה דברים שלא טוב לעשות, מרגיש שהוא שולט בחיים שלו ולא הם שולטים בו. זו הרגשה הרבה יותר טובה. זה מדהים! אני פשוט נוכח לראות עד כמה החיים והאווירה ברחוב מטעים אותנו.
אני ממש מקווה שתקבלי את זה בהבנה, ולא תחשבי שיש לי משהו נגדך. חס וחלילה. אני פשוט רוצה להיות אמיתי עם עצמי ולעשות את האמת, את מה שצריך לעשות.
מקווה שתביני,
קובי
לאחר מחיקות רבות התקבל הנוסח הזה. קובי העתיק את כל הנוסח מדף הטיוטה המבולגן לדף חדש ונקי, בכתב יפה וברור עד כמה שיכול, ופנה החוצה, לשלשל את המכתב לתיבת הדואר בבניין של שיר. הבניין לא היה רחוק מביתו, צריך היה רק לחצות שני רחובות קצרים. פסע באוויר הלילה הקר ברגשות מעורבים: מצד אחד שמח על הצעד הזה, ידע שהוא מתגבר על יצרו הרע, עולה על מסלול חדש ובונה לעצמו תנאי פתיחה טובים לעבודת ה'. מצד שני, לא היה בטוח בעצמו לגמרי; הכעס של הוריו והעלבון של שיר כאבו לו מאוד. האם באמת צריך לשלם את המחיר הזה? האם ה' באמת רוצה שאנשים יתקרבו אליו תוך כדי פגיעה באנשים אחרים, שאינם מבינים, או אולי אינם רוצים להבין את הצעדים הללו? איך אפשר לשמור על כבוד הזולת ועל כיבוד הורים בצורה כזו? ואולי אני באמת קיצוני מדי? אולי ההורים שלי צודקים? אולי לא צריך ללמוד כל-כך הרבה תורה ולהקפיד על דברים שלא כולם מקפידים? איך אני מחליט? מי יקבע בשבילי?
קובי הגיע לבניין של שיר. הביט אל הקומה השלישית. החלון היה מואר. שיר בוודאי נמצאת שם. אולי היא עדיין חושבת על מה שקרה, אולי היא עסוקה בדברים אחרים… לא, לא יכול להיות. היא בוודאי חושבת עליו. לא סתם הגיעה לביתו. היא התגעגעה לחברתו. רצתה את תשומת הלב והשחנ"שים. היא ממש לא מבינה מה עובר עליו. גם אם תקרא את המכתב לא בטוח שהיא תבין. גם היא תחשוב שהוא פנאט. הנה, יש בסניף עוד כמה חבר'ה ש"מתחזקים", הולכים עם ציציות בחוץ, מתפללים בכוונה. אבל אף אחד לא הפסיק לדבר עם הבנות. לא, היא לא תבין. אבל אין מה לעשות, לפחות היא תדע שאין לו שום דבר נגדה. לפחות לא תיעלב.
קובי שלשל את המעטפה לתיבה ופנה בחזרה לביתו. טיפות גשם החלו לרדת. לקובי לא היה מעיל. לא היה אכפת לו. אמנם היה לו קר, אבל הניח לטיפות הקטנות לרדת עליו ולדגדג אותו. כשנשף הוציא אדי חום מפיו, אשר באוויר הקר נראו כמו עשן סיגריות. זה המצב שלו עכשיו: ערפל. הוא חושב שהוא בדרך הנכונה, אבל עדיין מבולבל מאוד.
בכניסה לבית מגוריו החליט לבדוק דואר. הוריו עדיין לא רוקנו היום את התיבה. עם ערימה של ניירות פנה ועלה במדרגות. רוב הניירות לא מעניינים אף אחד: הצעות עבודה, פרסומות, חשבון חשמל, התרמות. סתם חבל על הנייר, רוב האנשים זורקים לפח עוד לפני שמסתכלים.
מעטפה אחת קטנה כמעט הלכה לאיבוד בתוך הניירות. קובי הסתכל עליה בהתרגשות. כתב היד שהתנוסס על גביה היה מוכר לו מאוד:
רחל!
הניח את שלל הדפים על השולחן ופנה לחדרו כשלבו הומה.
קובי שלום,
בהתחלה התלבטתי אם לענות לך במכתב אחרון. אבל בסוף החלטתי שכן. הסכמתי עם כל מה שכתבת לי, ואני שמחה בצעד הזה. רק רציתי להוסיף משהו שנראה לי חשוב.
בהתחלה, כשקיבלתי את המכתב ממך, חשבתי לעצמי: אני לא מבינה. האם לא היינו צריכים לדבר בכלל? הרי זה שאתה עכשיו כזה "דוס" זה בגלל הקשר בינינו!
אבל אחר כך ה' עזר לי להבין נקודה, שאני חושבת שהיא מאוד חשובה. הרגשתי שאני פשוט חייבת לשתף אותך בהבנה הזו:
קו המחשבה שלי היה שאם לא היינו נפגשים לא היית מתחזק, וזה אומר שטוב שיש קשר בינינו, על אף שאנחנו הרבה לפני חתונה. אבל אני חושבת שקו המחשבה הזה בעצם מוציא את הקב"ה אל מחוץ לתמונה. הרי הוא זה שקובע מה יקרה והוא זה שציווה אותנו גם מה לעשות. לכן לומר שהוא לא היה מצליח "לחזק" אותך בלי שנהיה בקשר, זה קצת יומרני ואולי אפילו כפרני. לקב"ה יש מספיק דרכים לקדם דברים בעולם, גם בלי שאנחנו נפעל נגד רצונו.
זה קצת מזכיר לי את הטענה של ההורים שלך שצריך "להחזיר" שטחים לערבים כדי שיהיה שלום; כאילו אנחנו מנהלים את העולם ומחליטים מתי יהיה שלום ומתי לא. איך יכול להיות שאם נעבור על רצון ה' וניתן את ארץ ישראל יהיה שלום? (הרי יש על זה כמה מצוות עשה ולא תעשה!) להיפך: אם נתחזק ונעשה את רצון ה' כמו שצריך, אם עם ישראל יחזור בתשובה – אז בוודאי יהיה שלום! מצטערת שנסחפתי לדוגמה הזו, אבל אתה יודע שזו נקודה רגישה אצלי…
לסיכום: עם כל הקושי שלי, כל הכבוד על ההחלטה!
בהצלחה, ואם ירצה ה' (ורק אם הוא ירצה), אז גם להתראות!
רחל
אוי, רחל, רחל, איזו מתיקות של מכתב, איזו מחזקת את. כמה חבל שאני לא יכול להמשיך להתכתב אתך…
דמעה סוררת בצבצה בזווית העין. קובי לא ניסה לנגב אותה. לא היה אכפת לו. הוא הרגיש צורך לבכות. חוסר-אונים, ביחד עם הרגשת אהבה, הוא המתכון הבדוק ביותר להופעת הדמעות. בעקבות הדמעה הראשונה הגיעו דמעות נוספות. קובי טמן את ראשו בכרית והניח להן לזלוג. ידע שהוא רק בתחילת הדרך, הבין שנכונו לו עוד מכשולים רבים ולא פשוטים. בלבו נשא תפילה, ביקש מה' שיעזור לו עכשיו, וגם מכאן ולהבא.