מכיר את אח שלי?
לא.
אז הוא עובד ביהלומים. ואתמול הוא סיפר לי משהו מעניין. אתה יודע איך מחשבים שווי של יהלום?
לפי ארבעה דברים: גודל, צורה, נקיון וצבע. משקללים את כל המדדים האלה, ולפי החישוב הכולל של ה"ציון" של היהלום, נקבע המחיר הסופי שלו.
יפה, אני לא ידעתי את זה עד שהוא סיפר לי. ואתה יודע? כשהוא סיפר לי עלה לי שזה בדיוק כמו העולם הבא שלנו: אנחנו הולכים לקבל עולם הבא בדיוק לפי המצוות שעשינו. מחשבים כל מצווה ומצווה – לפי הדקדוק בפרטי ההלכות שלה, לפי המחשבה, הכוונה במצווה, לפי השמחה שלנו בה (על עשיית רצון המלך ועל ההתחברות אליו על ידי זה), והשקלול הכולל מעצב את השכר על המצווה – מה בעצם עשינו פה, לכמה קרבת ה' זכינו על ידי המצווה הזו.
אז כאילו צריך לדקדק בכל אחד מהחלקים האלה.
נכון, כי אחרי הכל, העולם הבא הוא העולם האמיתי והנצחי שלנו. ושם אין "בסדר בסופו של דבר". כל נקודת זכות (ולהיפך) הכי קטנה משוקללת ומשנה על התוצאה. ממש כמו ביהלומים, ואולי אפילו יותר.
א-הה. אגב, תגיד – שמעתי פעם שבסוף יום העבודה במפעלים של יהלומים, העובדים צריכים לשטוף את הידיים, וכך אבק יהלומים שנדבר להם לידיים נאסף במסננת כזאת שיש בכיור. זה נכון?
אח שלי לא אמר לי על זה, אבל לפי הערך של היהלומים, באמת נשמע לי כלכלי לדקדק אפילו באבק שלהם… כל פירור בפני עצמו הוא מאוד קטן, אבל הוא מצטרף לאחרים, ובמצטבר זה יוצא שווה המון.
זה מזכיר לי שפעם נסעתי במונית, וכשכבר כמעט הגענו לאן שהיינו צריכים, הנהג שם לב למישהו שעמד וחיכה בצד הכביש למונית שתיקח אותו, והוא עצר לידו ואמר לו שעוד רגע הוא חוזר לקחת אותו. הוא לא פספס הזדמנות להרוויח עוד נוסע.
נהג כזה שנוהג ככה, ירוויח הרבה נוסעים. וזה באמת עקרון חשוב: לא להרפות. אין ”כבר יותר מדי“, אין ”מספיק“. וכמו שאותו נהג עשה בעבודה שלו, אנחנו מוזמנים לעשות בעבודת ה': כל מצווה זה עוד רווח נקי, עוד קרבה לה‘. מי שפועל חכם – מנצל כל הזדמנות להרוויח עוד.
אגב, אם כבר מדברים על עבודה – יש מצב שאתה מארגן לי איזו עבודה שם, בחברה הזאת של אחיך?