בשבועות הבאים נכנס קובי לתהליך של התחזקות רוחנית. הוא הרבה לשבת בבית המדרש וללמוד. למד "משיבת נפש" ו"ליקוטי עצות" של ר' נחמן מברסלב. מאיר, ה"דוס" של השמינית, הביא לו את הספרים. רצה שגם הוא יתקרב ל"רבנו". קובי ניסה ללמוד גם "אורות התשובה" של הרב קוק, אבל לא הבין כמעט כלום. למד תנ"ך, למד גם גמרא מחוץ לסדר הרגיל של הישיבה. בגמרא היה לו קשה. חש שהוא מוכרח ללמוד עם חברותא. אבל זה – מאין יימצא? עם מאיר אמנם היו לו דיבורים מחזקים, אבל רק מדי פעם ורק על "רבנו". מאיר לא היה חזק כל כך בגמרא.
קובי חיפש ספר שמדבר על ערך לימוד התורה. הבין שכדי להתמיד בלימוד הוא חייב חיזוק. באחד המדפים מצא ספר שנקרא "מרבה תורה". החל לקרוא בו, ושמח עליו כמוצא שלל רב. כל-כך היה זקוק לעידודים ולחיזוקים. צריך היה מישהו שיוכל לדבר איתו, מישהו שידרבן ויחזק אותו. כל עוד לא נמצא לו מישהו כזה, יכול היה לפחות למצוא זאת בספרים. עשה לעצמו נוהג קבוע לקרוא בספר הזה בכל יום. כך למד שלימוד התורה הוא הדבר העיקרי והמרכזי שיכול לעזור לאדם להתגבר על היצר ולדבוק בקדוש-ברוך-הוא, בדרך הנכונה והישרה. למד על כך שכאשר האדם לומד תורה, בכל מילה ומילה הוא מקיים מצווה ששקולה כנגד כל המצוות כולן. בתחילה קובי לא תפס זאת: איך זה יכול להיות? זה באמת או שזו סתם הגזמה? איך יכול להיות שאני רק יושב וממלמל וכבר אני זוכה באינסוף מצוות, בלי שום מאמץ מיוחד? ואם זה באמת, אז איך אפשר להפסיק ללמוד אפילו לרגע? ואף תמיהה עלתה בראשו: איך יתכן שכולם מבזבזים את הזמן שלהם, בשעה שהם יכולים לזכות באוצרות נצחיים כל שנייה ושנייה? או שכל העולם משוגע, או שיש פה הגזמה… אני לא רואה אפשרות אחרת…
אחר כך, כשישב וניסה שוב ושוב להתרכז בגמרא, ללא הצלחה, וכשהרגיש שיש לו "קוצים" ואינו מסוגל לשבת, הבין שהעולם אינו משוגע. לאנשים פשוט אין כוח. לימוד התורה הוא קשה. ללמוד זמן רב זה קשה פי כמה. אמנם יש לך אוסף של אוצרות רבים בכל שנייה, אבל צריך להתאמץ מאוד כדי לאסוף אותם, ואם תוסיף לכך את העובדה שלא רואים בעיניים שזה אכן אוצר – אזי תמונת המצב די מובנת…
הוא חזר ל"מרבה תורה". ראה שם ציטוט מהרמח"ל (זה שכתב את "מסילת ישרים", זכר קובי. הוא כבר הכיר בזכות רחל…), אשר כתב שהתורה נבראה במיוחד כדי להשפיע שפע של קדושה וטוב בעולם, וזו הסיבה שהשפעת הלימוד על הלומד ועל המציאות גדולה יותר מכל ההשפעות האחרות בעולם.
קובי לא גדל על ההבנות הללו. הן היו חדשות בשבילו. לכן הוא גם הפנים אותן בעוצמה, במלוא משמעותן. פתאום אתה נחשף לאור שלא ידעת כלל על קיומו. בעצם כן ידעת שהתורה קיימת, אבל לא ידעת שהיא אור כל-כך גדול, שהיא נבראה על ידי ה' וניתנה לנו בהר-סיני רק כדי להשפיע שפע טוב וגדול לנו ולכל העולם. לא ידעת עד כמה חשובה כל שנייה של לימוד תורה. פשוט לא ידעת. לא היה מי שיאמר לך זאת. פתאום אתה מבין שלימוד תורה אינו "חומר לבגרות" וגם לא דבר ש"צריך ללמוד" בתיכון, כמו מתמטיקה וביולוגיה, אלא הוא אור, זו מצווה בכל רגע, זהו חיבור לנצח.
כשהתחיל קובי ללמוד הלכות, בספר קיצור-שולחן-ערוך, נוכח לראות עד כמה לא היה מודע עד עתה לכל ההלכות המחייבות את האדם היהודי. ככל שלמד יותר, הרגיש עד כמה הוא ממש בוּר ועם-הארץ, אינו יודע הלכה כלל, ונכשל בדברים רבים כל-כך. התחושה הזו גרמה לו תסכול עמוק מחד, אך דרבון ורצון גדול, מאידך; כעבור כמה ימים קנה מחברת חדשה, כתב בשער בכתב יפה (עד כמה שיכול היה…) "סיכומים בהלכה", והחל לסכם בזריזות את כל ההלכות שהתחדשו לו.
היו רבות כאלה.
הצלצול נשמע סוף סוף. הר"מ סגר את הגמרא באיטיות. "לא לשכוח. יום ראשון להיות כאן בעשר. שאף אחד לא יאחר. שום תירוצים לא יעזרו. שיהיה לכולם שבת שלום. ואל תשכחו: כמו שאתם בני תורה בישיבה, כך אתם בני תורה בבית. כבדו את ההורים ועשו להם הרבה נחת".
את סיום דבריו של הרב כמעט אף אחד לא שמע. החבר'ה כבר רצו במהירות במורד המדרגות, מעמיסים את התיקים על גבם, בדרך לאוטובוסים.
"יאללה, כמה שיותר מהר לברוח מהכלא הזה", לחש שניר לקובי.
קובי הגיע מתנשף, בין הראשונים. פנה לאוטובוס הראשון שעמד בתחנות.
"אתה לרמת גן?"
"לא. פתח תקווה. רמת גן זה השלישי".
"תודה". קובי רץ במהירות לתפוס מקום טוב עם החבר'ה באחורי האוטובוס. הרגל של שנה, שכבר נהפך לטבע.
בעצם, אמר לעצמו כאשר עלה במדרגות האוטובוס והביט אל הספסלים האחוריים, למה לי לשבת שם? כדי לדבר כל הדרך שטויות, רכילות ולשון הרע? בהחלטה נחושה פנה ימינה: הפעם אשב מלפנים, היכן שה"דוסים" יושבים. נלמד קצת בדרך. אולי אפילו אכין דבר תורה לשולחן שבת. אם מישהו ירצה להקשיב לי בכלל…
הפלאפון צלצל. "אמא", היה כתוב על המסך.
"קובי, מה נשמע? רציתי לדעת מתי לצאת לארלוזורוב לאסוף אותך. אתה כבר באזור?"
"לא אמא, רק עכשיו אנחנו יוצאים. זה ייקח לנו לפחות שעה וחצי".
"טוב, תתקשר אלי כשתהיה קרוב? אני אבוא לאסוף אותך. אגב, אני מכינה את הקציצות שאתה אוהב. כשתגיע הביתה כבר תספר לי את כל החוויות שהיו לך השבוע".
"טוב אמא, להתראות". ניתק את המכשיר במבט מהורהר. הוא היה מתוח: רגע האמת מתקרב. אמא לא יודעת מה מצפה לה. היא לא מתארת לעצמה מה הבן שלה עומד לבקש.
הרכב נעצר לידו. הנה, זו אמא. מיהר עם התיק, זרק אותו למושב האחורי והתיישב ליד אמו.
שקט, אולי מתוח מעט, השתרר עם תחילת הנסיעה.
"מה נשמע קובי?", הפרה אמא את השתיקה.
"בסדר, ברוך ה'".
"היו לכם מבחנים השבוע? יש מתכונת באופק?"
"לא. רק אחרי חופשת פסח".
"אני מקווה שתהיה מוכן להם כמו שצריך".
"בעזרת ה'".
שוב שתיקה של שתי דקות, ושוב הפרה אותה אמא:
"אה, קובי. תהיה לך גם עוגה ישר מהתנור. זה בזכות סבתא ברכה".
"מה, סבתא תהיה אצלנו השבת?"
"כן, לא ידעת?"
"אה, יופי".
ושוב שתיקה ארוכה.
"נו, קובי תספר משהו!"
קובי עדיין התלבט איך להציג את הדברים. בעצם הוא חושב על כך כבר כמה ימים. הוא ידע שעכשיו, כשהוא יושב לבד עם אמא, זו ההזדמנות. הצורה שבה ינסח את הדברים תקבע אם יקבל את מבוקשו או לא. כעת הם כבר קרובים לבית. כדאי להזדרז.
"תראי אמא, אני חושב בזמן האחרון על עבודה, ככה את יודעת, במוצאי שבתות. אולי שליח פיצה או משהו כזה".
"מה, קובי? שליח פיצה? זה לא על אופנוע? אתה רוצה לעשות רישיון לאופנוע? בשום פנים ואופן, תשכח מזה. בכלל, בשביל מה אתה צריך לעבוד? כבר אמרנו לך שנשלם לך על לימודי הנהיגה".
"לא, אמא, זה משהו אחר".
"קובי, אם זה עוד מאה וחמישים שקל בשביל עוד פתיל תכלת, אני מסכימה. אני רואה שזה חשוב לך".
קובי התפתל בכסאו. הוא העריך את הנכונות של אמא. המשפט הזה שלה הפתיע אותו לטובה. אולי זה אומר שיש סיכוי גם לבקשה של עכשיו…
"לא אמא, זה לא בדיוק זה. את מבינה, פשוט אני… מאוד הייתי רוצה… לנסוע לאומן".
קובי הפיל את הפצצה. הסתכל בזווית עינו על אמא. רצה לראות כיצד בדיוק היא תגיב.
חריקת בלמים. חגורת הבטיחות התהדקה לגופו בבת אחת. כנראה שאמא לוקחת את זה קשה יותר משחשב.
עליזה לנדאו ניסתה להסדיר את נשימתה ולשוות לפניה ארשת של 'עסקים כרגיל', אך ללא הועיל.
"קובי, זה כבר עובר כל גבול!"
כלי-רכב צפרו מאחור. אמא אותתה, יישרה את הרכב והמשיכה לנהוג בשתיקה. כעבור דקה הם כבר היו ליד הבית.
אמא החנתה את הרכב בצורה עקומה למדי. כשאמא כועסת הנהיגה שלה כועסת גם כן… אחר פתחה את הדלת ויצאה. קובי יצא גם הוא, הוציא את התיק הגדול והעמיס על כתפו, חש בנטל הכבד הרובץ עליו. נשמע צפצוף – המכונית ננעלה. פסע אחרי אמא בשתיקה, מתלבט מה לומר ומה לא לומר.
לא היה לו זמן רב להרהורים. אמא כנראה חיכתה לרגע בו תסיים לנהוג. הבינה שהכעס מסכן אותם בנסיעה. כעת שפכה את אשר בלבה: "מילא התכלת. רק עכשיו אני קולטת. התכלת זו רק היתה ההתחלה. זה מתחיל במאה חמישים שקל, ועכשיו אתה כבר צריך אלפי שקלים. בטח תגיד לי שזו רק הוצאה חד פעמית. אבל קובי, אני כבר יודעת: ברסלברים נוסעים כל שנה לאומן. אתה עוד תשעבד את כל העבודה של אבא שלך ושל אמא שלך בשביל השגעונות הדתיים שלך".
קובי שתק. הבין שבמצבים כאלה הכי טוב לא לדבר. הרי כל מילה שיאמר תהיה רק לרעתו. הוא באמת לא ידע אם כל-כך חשוב לנסוע לאומן, למרות שמאיר הביא לו חוברת מלאה בציטוטים ובסיפורי מופתים. גם הר"מ שלו לא כל כך התלהב מהעניין. אבל ההתקפה של אמא נכנסה לתוך רשימת ההתקפות על כל מה שקורה אצלו, והוא כבר למד לא להתרגש.
עלו במעלה המדרגות. גברת לנדאו העדיפה שוב לשתוק. לא רצתה שהשכנות יקבלו אפילו פירור של מידע מה נעשה עם בנה. קובי ידע שההתקפה תתחדש עוד מעט. לפתע נזכר שסבא ברוך וסבתא ברכה נמצאים בבית. אוי, לא! חשב לעצמו. בדיוק עכשיו, כשאנחנו מגיעים הביתה! הייתי צריך להעלות את הנושא מיד בתחילת הנסיעה.
סבתא הגיעה מהמטבח עם הישמע קול פתיחת הדלת. ניחוחות עוגת התותים המפורסמת שלה עלו משם. "או, קובי, הגעת! כמה זמן לא ראיתי אותך!" נתנה חיבוק ונשיקה חמה והביטה בו במבט בוחן. "גבהת", ציינה בסיפוק.
אם קיווה קובי שאמא תתאפק מהמשך הדיון בגלל סבא וסבתא, גילה מיד שההפך הוא הנכון: אמא שמחה להכניס גם את סבתא למאבק הסמוי בינו ובינם.
"אמא, את יודעת? קובי בא היום עם שיגעון חדש: הוא רוצה לנסוע לאומן".
"אומן?!"
"כן, כן, אמא, את יודעת. אומן זה באוקראינה. איפה שכל האוקראינים האלה נמצאים".
סבתא ספקה את כפיה. "קובי, מה יש לבחור צבר לחפש באומן? מילא אמריקה…"
"לא, אמא, את לא מבינה". התנדבה גברת לנדאו להסביר. "זה חלק מהשיגעון הדתי החדש שלו. לנסוע לקבר של רב חרדי שנפטר לפני מאתיים שנה בערך. זה היום מאוד במודה. את לא מעודכנת כנראה. הרבה חבר'ה צעירים היום מחפשים איזה טרנד חדש. החילונים נוסעים להודו והדתיים נוסעים לאומן. זה באוקראינה. הרבה יותר קרוב מאמריקה".
קובי הבין שהמתקפה לא תהיה קצרה. הוא נאנח והוריד את התיק מעל גבו.
"קובי?! מה, אני לא מאמינה! ללכת לקברים?! ועוד בחוצלארץ?!"
קובי אחז בידית התיק שעל הרצפה והביט באמא במבט מתחנן. אבל אמא לא שמה לב. היא שמחה על העזרה שקיבלה מאמה, ומיהרה לתמוך בדבריה כדי שתמשיך לדבר: "זה לא צפוי בכלל, נכון אמא?"
סבתא ברכה יישרה את משקפיה על אפה והקמטים שעל מצחה התחדדו.
"צפוי?! אני חשבתי שגמרנו עם הגלותיות הזו! אנחנו ברחנו משם, מהגלות הארורה, כל עוד נפשנו בנו, ועכשיו הנכד שלנו חוזר לשם?! תגיד קובי, אתה השתגעת? קברי צדיקים זה עבודה זרה! מה אתה חושב שתמצא שם? רק אפר של יהודים נשאר שם. ועוד אוקראינה. אתה יודע כמה יהודים הרגו האוקראינים?"
גופה של סבתא רעד. היא חיפשה כסא לשבת.
סבא ברוך הופיע לפתע מהסלון. "עוד מעט תלבש גם שטריימל וספודיקס ותלך למאה-שערים!" הוא נעמד ליד אשתו והביט בקובי במבט מוכיח ותמה. מסתבר ששמע את כל הדו-שיח ממקום שבתו בסלון.
"יש לו גם ספרים של ברסלב. משם זה הגיע לו", הוסיפה אמא. "זה החבר'ה האלה שרצים ברמזורים בין הגלגלים של המכוניות, דוחפים חוברת ורוצים כסף".
סבתא פתחה את עיניה בתימהון.
"אוי, קובי, מה קורה לך?! תהיה נורמאלי, כמו כל החבר'ה. אל תהיה משונה! אל תהיה משוגע! אתה לא ברסלב, אסור לך להיות ברסלב! אל תעשה בושות!" סבתא דיברה מנהמת לבה.
"זה לא רק זה אמא. בכל שבוע הוא חוזר לנו עם המצאות חדשות. פעם אחת זה היה…" ניסתה אמא להיזכר. "אה, כן, כשחיים בא לפתוח את בקבוק היין לפני הקידוש, קובי לא הסכים. הוא דרש שנעשה חור בפקק ורק אז נפתח אותו".
"חור בפקק… ממש משיגענע", סינן סבא ברוך מבין שפתיו.
"א-גרויסע משיגענע", הוסיפה סבתא שמן למדורה.
"כן, ושבוע שעבר, אני ממש מתביישת לספר את זה קובי, אבל אין ברירה. קובי הלך לאמבטיה. רציתי לשאול אותו משהו. מה זה היה, אה, כן, מתי הוא הולך לפעולה בבני עקיבא. אני שואלת ואני שומעת מעבר לדלת… המהומים. אני אומרת לכם, אני פשוט חשבתי שאני לא שומעת טוב".
"המהומים?!" שאלה סבתא.
"כן, המהומים ושוב פעם המהומים. הממ… הממ…", אמא ניסתה לחקות את הקול.
קובי התפרץ: "אמרתי לך אמא, שאסור לדבר בשירותים".
"הנה, זה בדיוק מה שאמרתי לכם".
סבא ברוך התקרב לבחון את קובי מקרוב. אחר כך ניגש בשקט לבתו ואמר לה בשקט, אבל קובי שמע: "ניסיתם ללכת אתו לייעוץ?"
קובי ניסה לסיים את ההתקפה. הוא החל לגרור את התיק לעבר חדרו.
"לאן אתה הולך בדיוק?", שמע את אמא מאחריו.
"אני מצטער, אבל אני צריך לשירותים, ושם אני לא מדבר…", ניסה להשחיל בדיחה, אולי לצחוק על עצמו גם כן, אבל לבו היה כבד עליו. אמנם קשה לומר שהוא היה מופתע מההתקפה החזיתית, אבל מאוד לא רצה לערב בכך גם את סבא וסבתא. גם כשעבר לישיבה התיכונית – ואז היה זה בעידודם של ההורים – גם אז סבתא היתה ממש לא מרוצה. היא בכלל לא מבינה לשם מה צריך ללמוד כל-כך הרבה תורה, למי זה מועיל? קובי ידע שאת כל מה שהוא לומד על חשיבות לימוד התורה, את כל התפילות שהוא מתפלל בכוונה, את כל עבודת ה' שעולה אצלו רמה – את כל אלה סבא וסבתא אינם מכירים. הם נולדו במקום אחר, גדלו אחרת, התחנכו במשפחה אחרת ובתרבות אחרת.
אבל בסבא וסבתא הוא לא יפגע. עדיף לשתוק. זה ברור.
סבא וסבתא זה נוסטלגיה של ילדות, זכרונות תמימים ומתוקים: סבתא יושבת לידך, נכד בן שלוש-ארבע-חמש-שש, ומספרת לך סיפורים מרתקים מתוך הספרים בביתה. ריח מרק העגבניות המיוחד של סבתא בכל פעם שאתה אוכל אצלם ארוחת צהריים, אוסף הצדפים המיוחד התלוי על קיר ביתם. כלי העבודה של סבא, אתם תיקן ובנה קובי יצירות מגולפות מעץ, שרפרפים ומגשים. העוגות המוגשות ביחד עם גלידה למנה אחרונה, או סתם כך בין הסעודות, בתור פינוק לנכד היושב מול הטלוויזיה וצופה בתוכניות ילדים. אלו תוכניות היו אז? "הזרבובים", "הקטקטים", "פרפר נחמד", "בבית של פיסטוק", "רכבת ההפתעות", "הקוסם מארץ עוץ". אה… קובי נזכר: פעם היו תוכניות יפות, דברים על רמה. אחר כך הגיעו גם "צבי הנינג'ה", "כח וידאו", "כח המחץ". בהמשך נמשכו כל הילדים אחרי "פאוור-ריינג'רז", "אקס-מן", "טלאטאביז", "פוקימון"… אט אט הפכו התוכניות להיות יותר ויותר אגרסיביות, ראוותניות ולא צנועות, וגם הפרסומות הפכו אט אט להיות ממש מתגרות. כשהתבגר קצת החל לצפות בחיים של נערים ונערות גויים – "בוורלי-הילס", "הנסיך המדליק מבלהר" וכל השאר, וללב נכנס רעל הדמיון, כאילו החיים שלהם תמיד כל-כך מעניינים בלי רגע משעמם ודל, כאילו אם לא תחיה את החיים בדומה להם, תפסיד את הטעם בחייך שלך. לעולם לא יֵדע עד כמה הרעל הזה חלחל עמוק ועד כמה הוא מפריע לו כעת להתקרב לה' ולחוש את המתיקות בתורה.
אבל שנות ילדותו אצל סבא וסבתא היו שנים יפות, הווי ילדות שלא יוכל להימחק. סבא ברוך וסבתא ברכה – צמד חמד שקשה מאוד למצוא: זוג עם שמות כל-כך דומים, משלימים אחד את השני.
ועכשיו, פתאום אתה מגלה צדדים שלא הכרת בתור ילד. אתה מגלה שמבחינה דתית, סבא וסבתא החמים שלך הם כמעט חילונים. אין אצלם שום ערך לתורה ולמצוות מלבד פולקלור והווי, הם סולדים ואפילו שונאים את החרדים, ואתה – קלוע בין שני קצוות – עומד ותוהה ולא יודע מה לעשות: מצד אחד לא רוצה לצער ולאכזב את סבא וסבתא, לא רוצה שירגישו כאילו איבדו את הנכד אותו טיפחו. מצד שני אתה יודע שדרכם אינה נכונה, אתה באמת רוצה להתרחק מהדרך אותה הם מייצגים. מצד שלישי עוד פועמים בתוכך כל הרגעים המתוקים של הילדות, ההווי החמים אצל סבא וסבתא, הקסם הילדותי, אותו אתה רוצה לחוות שוב ושוב אך הוא נגזל ונעלם ממך עם ההתבגרות. כעת אתה צריך להחליט על דרכך בחיים, וההחלטה כה מסובכת וכה מחייבת…
וכל ההחלטות וההתקדמויות שלו מתנפצות אל מול תגובות ההורים, המשפחה והסביבה. הוא רוצה להתקדם ולהתקרב אל ה' ולחיות חיים אמיתיים, והם רואים בכך חידלון וייאוש מהחיים וקיצוניות ופנאטיות ועוד שאר מילים מאיימות שכאלה… קובי הרגיש שבר גדול בלב: כולם נגדו, אין לו תמיכה. אפילו רבנים בחברה הזו – אין לו "דיבור" אתם. אמנם ה"לבד" חיזק אותו; העמידה מול כולם תוך שהוא נלחם בגאון על עמדתו, נתנה לו כוח וסיפקה לו אתגר. אבל היו רגעים קשים מאוד, והיו לו גם שאלות רבות: שאלות בהלכה, שאלות באמונה ושאלות של הדרכה – מה המשקל הנכון של כל דבר ומה עדיף בכל סיטואציה. למשל, עכשיו: האם לוותר על הנסיעה לאומן? האם זה חשוב בכלל? ונגיד שזה חשוב – האם זה שווה את המריבה עם ההורים, את המאמץ ואת הכסף?
את מי אשאל, את הרב של בית הכנסת? את הר"מים בישיבה? צריך מישהו שאוכל לשאול אותו, מישהו שאני מרגיש חופשי לדבר אתו על כל הדברים שעוברים עלי. אבל מצד שני הוא צריך להיות מישהו שיודע את התשובות, שמבין, שיש לו ידע, שאפשר לסמוך עליו. בכל הסביבה פה, אצל כל החברים – אין אף אחד כזה.
ואני גם זקוק נואשות ל"חברותא" בלימוד. אחרת, עם כל הרצון הטוב, לא אצליח ללמוד גמרא.
בבוקר אחד של פסח, עת ישב בבית ופתח את הגמרא שלפניו, רצה להתחיל ללמוד. ניסה לשחזר – בלא הצלחה – את תחושת הרצון העז שהרגיש עת עמד מול מאות הספרים בספריית הישיבה הגבוהה שביקר בה. לפתע נזכר והתמלא שמחה:
צוריה!
כל-כך פשוט, איזה יופי, בטח! איך לא חשבתי על זה קודם. צוריה… איך אני מחכה לפגוש שוב את הבנאדם הזה.
גבוה במקצת, שיער חום בהיר, עיניים תכולות-ירוקות, בלי משקפיים, כיפה לא גדולה מדי ולא קטנה מדי, דוגמה יפה. זקן קצר וחיוך מאוזן לאוזן. ציציות בחוץ, חולצתו הלבנה מחוץ למכנסיים, סנדלי "שורש" עם גרביים כחולות…
זה בנאדם "תותח", הוא גם נתן לי להרגיש שהוא מחבב אותי, שהוא רוצה שניפגש שוב. איתו אוכל לדבר, בפניו אוכל לשפוך את כל מבוכותיי והתלבטויותיי, הוא יעזור לי. אני חייב מישהו כזה, חייב! איך אני מוצא אותו? להתקשר ל-144? לא יועיל כלל: "צוריה קליין", כמה "קליין" יש בעולם! ואני לא יודע אפילו איך קוראים להורים שלו, וגם אם הייתי יודע – כמה משה קליין, אהרן קליין וראובן קליין יש… צריך להתקשר לישיבה של צוריה. שם בטח יתנו לי את מספר הטלפון שלו. נבקש שיסדר לי שבוע-ישיבה אצלו בישיבה, מיד אחרי פסח. זה ממש רעיון מצוין: עוד שבו"ש בישיבה גבוהה, והפעם בישיבה של צוריה. צריך לבקש אישור מראש הישיבה התיכונית לנסוע לשבו"ש נוסף, למרות שאני בשביעית ולא בשמינית.
קובי נחפז לטלפון. חייג ל-144 וביקש את המספר של הישיבה בה למד צוריה. קול ההיגיון אמר לו שהוא טורח כעת לחינם, שהרי כעת חול-המועד פסח ומן הסתם אף אחד אינו נמצא בישיבה. אבל היגיון לחוד ודחף פנימי לחוד. הדחף דחף את ההיגיון ופינה את מקומו למעשה.
להפתעתו הרבה, כבר בחיוג הראשון, לאחר כמה צלצולים, הורמה השפופרת בצד השני. קול גברי איחל: "מועדים לשמחה!"
"שלום. התקשרתי כדי לבקש את מספר הטלפון של צוריה קליין. אפשר לקבל?"
הקול מעבר לקו נשמע מופתע: "אחי, יש לך סייעתא דשמיא מיוחדת. אין פה נפש חיה בכל החג הזה. אני אחד האברכים פה, ממש במקרה הגעתי הנה כדי לצלם משהו במכונת צילום – לצורך המועד, כמובן… התלבטתי בכלל אם להרים את הטלפון. יש לך מזל, אחי. עכשיו, חכה רגע, אני צריך לחפש איפה רשימות הטלפונים של החבר'ה. אתה מבין, אני פשוט לא המזכירה פה. הנה, הנה, רק שניה… שניה… או! אתה רושם? מותר לרשום מספר טלפון לצורך חול המועד…", הקול מעבר לקו הכתיב לו את המספר, ואחר הוסיף: "תמסור לצוריה ד"ש מאייל. בסדר? כל טוב, צדיק".
קובי הניח את שפופרת הטלפון וחייך חיוך רחב: גם הסייעתא דשמיא המדהימה שהתגלתה כאן, שהתקשר דווקא עכשיו ושהאברך החליט לענות, וגם המתיקות הזו של האברך שדיבר אתו, פשוט מחממות את הלב. אז לא רק צוריה הוא כזה, אלא כל החבר'ה בישיבה שלו! וואלה, שווה!
ההשגחה הפרטית שחווה עתה, שימחה ודרבנה אותו מאוד. הרגיש שה' מאותת לו מלמעלה שהוא בדרך הנכונה.
עיניו המחייכות של צוריה עמדו לנגד עיניו, עת חייג את מספר הטלפון שלו, בציפייה דרוכה.
"רק שהוא יהיה עכשיו בבית, ה', פליז!"