הסיפור "נגד הזרם" מבוסס לא על סיפור אמיתי אחד, אלא על סיפורים אמיתיים רבים. לצורך הסיפור רואיינו עשרה אנשים שעברו בנערותם תהליכים דומים לאלו המתוארים

"נו קובי, אתה בא כבר?", צוריה תפס את כף ידו ומשך אותו, עיניו נוצצות בברק שובבות, תוך שהוא מוסיף: "עכשיו אני מבין למה חתן צריך

"הי, עצרו!!! גנבים, חזרו הנה!!!" צעקותיו של הזקן בעל המכולת ליוו אותם במנוסתם. הם לא הביטו לאחור. עברו על פני לוח המודעות הגדול, נדחקו בין

בישיבה התיכונית החדשה האווירה החינוכית היתה שונה לחלוטין. המחנכים לא היו מורים, אלא "ר"מים", והיה דגש גדול הרבה יותר על לימודי קודש: גמרא, תנ"ך, משנה

הוא עמד בפוזה של ליצן רחוב, מביט בהם במבט מיוחד: מן שילוב של מבט מבודח עם רצינות תהומית. לו היו רואים אותו באמצע הרחוב היו

ביום ראשון, למחרת "שבת שובה", הגיע אליהו לישיבה. אליהו הוא חבר טוב של קובי. לא יוצא להם לדבר הרבה, אבל יש ביניהם משהו. חברים טובים.

י"ז חשון תשס”ב לרחל, מה שלומך? שלום. הפעם לא התעצלתי וכתבתי לך את המכתב מהר. קיבלתי את המכתב שלך בסעודה שלישית, בגלל כל מיני עיכובים.

קובי כמעט התייאש. כבר למעלה משעה שהוא עומד כאן בתחנה ואף מכונית אינה עוצרת לו. מה זה האגואיזם הזה? מאות ואלפי מכוניות חולפות על פניו,

שמים זרועים כוכבים מציצים בינות לצמרות אורנים גבוהים. מתערבבים הכוכבים עם מחטי האורנים. משב רוח של לילה קר על הפנים. קובי מניח את ראשו על

"קובי! מה זה אמור להיות, קובי? החלטת לצבוע את הציצית?" אבא קלט אותו מיד כשנכנס הביתה ביום חמישי בערב. קובי חייך. הוא חיכה לשאלה הזו.

מוצאי שבת. תפילת ערבית הסתיימה זה עתה בבית הכנסת השכונתי. המתפללים חשו לצאת, לעשות "הבדלה" ולהוציא את השבת. רק קובי נשאר אחרון בבית הכנסת, מתנדנד,

בשבועות הבאים נכנס קובי לתהליך של התחזקות רוחנית. הוא הרבה לשבת בבית המדרש וללמוד. למד "משיבת נפש" ו"ליקוטי עצות" של ר' נחמן מברסלב. מאיר, ה"דוס"